הנכדה שלי טוענת..

[ציקימינגו]

הנכדה שלי טוענת..

אם רבים זה אֲנָשים.ביחיד זה אֲנָש. . אני ראיתִי אתה ראיתָ הוא ראתְ

 

[מוגג]

היא צודקת

במידה מסוימת.

 

[JeffLebowski]

נראה לי

שהצורה אֲנָשִׁים מעידה על כך שאיש היה פעם אִנְשׁ*, ולנו"ן קרה מה שקורה לה בדרך כלל.. וכך קיבלנו איש. אבל בצורת הרבים הנו"ן קמוצה ולכן נותרה במקומה. זה גם יכול להסביר את הדגש באִשָּׁה. * או עם תנועה סופית, למשל אִנְשׁוּ

 

[ארמנד2]

אז מדוע

עז (החיה) אינה עיז וכיוצ"ב שאר מילים שנו"ן אמצעית סמויה בהן?

 

[יאקים]

עז די נדירה בהתנהלותה, כלומר שיש בה

נו"ן שורשית שנשלה. לי נראה שהאנלוגיה שפעלה כאן הייתה לגזרת הכפולים: חץ, לב, קן, קץ, חן, אב, ועוד (כולם מנוקדים בצירי, וכולם מגזרת הכפולים (לדוגמה: ל-ב-ב, ש-נ-נ, ק-נ-נ וכיו"ב), ובנטייתם בהברה סגורה הופך הצירי לחיריק ודגש משלים מופיע לציון היבלעות עה"פ: חִנּו, לִבִּי, קִנִּים, אִבּוֹ...ִ

 

[ארמנד2]

ואף בא מ*אנפ* גם הוא נדיר?

ומא עם אב חלף אנבא בארמית?

 

[יאקים]

א. בכל מקרה, התופעה די נדירה.

ב. שתי הדוגמות שהבאת, אכן יש בהן בעיצור השורש האמצעי נו"ן, אך רק אֵב מזכירה את עז מבחינת המשקל. ומכל מקום תודה על הערתך. מעניין כמה שמות נוספים ישנם כאלה, וברגע זה אני נזכר ב-בַת.

 

[ארמנד2]

כולם ממשקלי הסגוליים וזה לא משנה

מה העיצור הקדום שהיה או היה אמור להיות, יש כאן תופעה מסויימת והיא נשילת הנו"ן בהיותה חסרת תנועה. בל נשכח את המין היפה- חיטה מיטה ובטח יש עוד כמה...

 

[יאקים]

מכבד את דעתך, אבל בכל זאת לי זה משנה.

בשמות הללו מדובר בצרויים (אמנם במקורם בני הברה סגורה אחת, אבל הבחנתי בין כאלה שבהם ישנו שורש מגזרת הכפולים לבין כאלה שיש בהם נו"ן כעיצור שני. לא חייבתי אותך לקבל את ההבחנה שלי. אמנם חיטה ומיטה יש בהם נו"מקורית שנשמטה-הידמתה הידמות מלאה, אך אין אלה מענייננו, כי הם ממין נקבה ואינם נכללים באותה קבוצה שדיברתי עליה. מלבד זאת, מיטה אינה שייכת בכלל לקבוצה זאת, באשר יש בה מ"ם תחילית.

 

[ארמנד2]

לא הבאתי מגזרת הכפולים ולו מילה אחת!

ולמה מילים בלשון נקבה אינן מענייננו?!

 

[יאקים]

נראה לי שלא הבנת את הסברי לעניין

שהעליתי. הבאתי קבוצת שמות מגזרת הכפולים, ושאלתי לגבי נו"ן כעיצור שני בהם שמידמה הידמות מלאה. הואיל ודוּבר בעז, היית צודק אילו הבאת את חֵט, אבל אין מילה כזאת, ולגבי מיטה, האינך מבין שהיא אינה ממין העניין?!

 

[trilliane]

לפי מילון ההווה וספיר השורש של עז הוא עז"ז.

אז לא ברור לי באיזו נו"ן סמויה מדובר...

 

[nevuer]

הכוונה למקור האטימולוגי

הצורה הקדומה הייתה כנראה *עַנְזְ או *עִנְזְ, ראי כאן: http://starling.rinet.ru/cgi-bin/re...ata/semham/semet&text_number=1961&root=config לעומת זאת, הניתוח של מילון ההווה ומילון ספיר מתייחס לסינכרוניה (ניתוח מורפולוגי). גם אם הניתוח הזה תקף, אפשר לפקפק בתועלת שבהתייחסות לשורש של מילה מבודדת (שאיננה חלק ממשפחת מילים), כמו שנאמר כבר בפתיל אחר.

 

[trilliane]

אני חושבת שהשאלה צריכה להיות הפוכה:

למה מלכתחילה יש יו"ד במילה איש, כיצד קרה שחיריק חסר בהברה סגורה ומוטעמת הפך לחיריק מלא (איש) כי זה המקרה הנדיר (עם אִשָּׁה אין לנו בעיה כזאת). תנועת i פרוטו-שמית קצרה בהברה סגורה ומוטעמת עשויה להפוך לתנועת a (פתח, על פי חוק פילפי, וזה מה שקרה ב"בת" שבמקור היא בִּנְתּ, כמו בערבית) או לתנועת סגול שעברה תנועת e (צירה חסר) כפי שקרה במילים כמו לב, חץ וגם עז (שלושתן מגזרת הכפולים). בצורת היחיד החיריק הפך לצירה חסר, אבל הוא חוזר בנטייה (לִבּוֹ, חִצִּים, עִזִּים). לפיכך אין סיבה ש"עז" תהיה "עיז", כי היא מתנהגת כמו מילים דומות לה, ואין בכך כל חריג; ב"איש", לעומת זאת, יש חריגות (אם מניחה שהשורש הוא אנ"ש). אולי זו הסיבה שמילון ההווה וספיר מציינים שהשורש של איש הוא אי"ש ולא אנ"ש.

אגב, "אישה" מופיעה כערך נפרד במילון ולא כנקבה של איש (אולי בגלל הנטייה הלא רגולרית?) שהשורש שלה הוא אש"ש.

שורש אנ"ש מופיע במילונים הנ"ל כשורשם של הערכים אֱנוש, אָנוּש, הַאֲנָשה, מַאֲניש בלבד.

 

[ארמנד2]

אני מניח שנוצר

כאן בידול מהמילה אש. בערבית מככבים שני שורשים אנ"שׂ (שמאלית) ואנת' כך גם בארמית. בהשוואה לערבית עז באה מהשורש ענ"ז לכן תמהתי. ייתכן ויש גם חילופי גזרות כמו למשל המילה חן> חין המתועדת פעם אחת בספר איוב... (אני אישית חושב שהמילה כיס מהשורש כנ"ס או כס"ה).

 

[trilliane]

איבדתי אותך: הרי העיצור שׂ (ś) לא קיים בערבית

בכלל (העברית שימרה אותו, הערבית לא) והוא נעתק בערבית ל-שׁ (š) ימנית, בשעה שה-שׁ הפרוטושמית המקורית (שנשמרה בעברית) נעתקה ל-ס (s) הערבית (ולכן יש לנו ראש-ראס, שלום-סלאם וכו').

 

[JeffLebowski]

מדוע צורת הרבים

של חלק מהכפולים אינה על דרך הסגוליים? לב-לבבות, צד-צדדים ועוד אבל עז-עִזִּים, דֹּב-דֻּבִּים ולא דֹּב-דְּבָבִים?

 

[ארמנד2]

לב>לבות, צד>צדים

כך במקרא. אגב לבבות זו צורת הרבית ל-לבב. החריגים שאני זוכר הם טל>טללים וצל>צללים. אולי בגלל הלמ"ד הסופית?!

 

[daviduuu]

התנ"ך (בחלקו הארמי) כבר טוען את אותו הדבר...

"עֲנוֹ כשדיא כַשְׂדָּאֵי קֳדָם מַלְכָּא וְאָמְרִין לָא אִיתַי אֲנָשׁ עַל יַבֶּשְׁתָּא" (דניאל ב, 10) "אַנְתְּ מַלְכָּא שָׂמְתָּ טְּעֵם דִּי כָל אֱנָשׁ דִּי יִשְׁמַע קָל קַרְנָא" (דניאל ג, 10) וכן בעוד שבעה מקומות שם. ראה גם כאן (ויקימילון) ובספרו של הרב יצחק בוכובזה (ג'רבא ת"ש, קישור ישיר לעמוד) מביא את הטענה- שהדגש בשי"ן הוא בעקבות 'נפילת' הנו"ן- בשם ידידו: "ועוד כתב לי ידידי הנזכר כי אשה אשות הם משותפות אנוש משני שמות איש אנוש, כי חיקי"ק האל"ף יורה על שם איש, ודגשות הנו"ן (כנראה שזו טעות וצריך לומר יו"ד) יורה על חסרון הנו"ן מאנוש ומשפטן אינשה אינשות, עכ"ד. ובספרו של המדקדק הגדול מימי הביניים- רד"ק שורש אנש (קישור ישיר לעמוד): "ואפשר שתהיה אשה בזה השרש, והדגש לחסרון הנו"ן והראוי אנשה". (כלומר אינשה DAV) ובספר תוספת ברכה (הוצאת מורשת בע"מ ת"א, עמוד 354) לרב ברוך עפשטיין מפינסק הוא כותב כך: וראה זה פלא, כי כמו שמסוגלת הנו"ן להשמט לפעמים כמו שהבאנו, כך דרכו להתוסף לפעמים, אף כי בהפעל השרשי איננו: "כך מצינו בישעיה (כג, 11) לשמיך מעוזניה- תחת (במקום, DAV) מעוזיה, ובירמיה (ב, 24) בחדשה ימצאונה- תחת ימצאוה, ובאיוב (יח, 2) קנצי למלין תחת קצי, ובאיכה (ג, 22) חסדי ה' לא תמנו, תחת כי לא תמו. וכן בשמות, אנשים תחת אישים (הריבוי מן איש) אנש מן איש, צדקניות, חכמניות, תחת צדיקות חכמות ועוד. וקרוב לודאי, כי גם סגנון זה הוא לעיטור הלשון וליופי ההברה במקום הנאות, רק אנחנו, לסיבת גלותינו הארוך והמר, ולרגלי נדודותינו וטלטולותינו בגויים ובמדינות, ביחד עם המקרים והמאורעות, וגלי הפרעות וצרות רבות ורעות אשר עברו ושטפו על רוחנו וראשנו- לרגלי כל אלה נאבד ונעלם מאיתנו הטעם המקורי והנאמן אשר בשפתינו היסודית, ולכן כל דבר היוצא מחוג טעמנו שלנו, נדמה לנו לפליאה, אבל באמת הטעם טוב ונאמן ורק אנחנו לא נחוש אותו"... (סוף ציטוט, הפסיקים במקור) האמת שאת הטענה הזאת כבר טענו הרד"ק ואביו בספריהם (ספר השרשים ערך אנ"ש, וספר הזכרון לרבי יוסף קמחי, ברלין 1888, עמוד 16, כאשר בספר האחרון מוסיף דוגמות רבות לתופעה הזאת בתנ"ך ובכלל)