הניווט שלי- מסלול בינוני ../images/Emo122.gif
ההתחלה היתה ממש טובה, הצצה קצרה במפה ורכיבה רצופה ומהירה עד לתחנה ראשונה, תוך כדי הרכיבה לתחנה אני חושב לעצמי שאם כל המסלול יהיה כך, אז סתם חששנו מהבוץ. בתחנה ראשונה מסתכל רגע במפה ומחליט באיזה ציר לרכוב עד תחנה 2. החלטתי לחזור לשביל הראשי שהוביל לנקודה 1, לפנות ימינה, ולהגיע לתחנה מכיוון מזרח. פניתי ימינה בקצב רכיבה סביר, עד שהגעתי לפנייה שמאלה, שם השביל נעשה יותר בוצי והקצב קצת ירד. עברתי בתוך כמה שלוליות בוץ דביקות אבל הצלחתי לעבור והגעתי עד הצומת שבו פניתי ימינה. השביל נעשה יותר ויותר בוצי אבל אני עדיין מפדל במרץ, מעלה להילוך קל ומפדל בסיבובי רגליים מהירים. מולי מגיע מישהו שמוליך את אופניו לצידו ואומר לי "אני מעריץ אותך שאתה מצליח לרכוב כאן" אני כבר מריח צרות (אני לא מאמין מאמונות טפלות אבל בכל זאת), ועונה לו מיד "תודה, אבל אין צורך להעריץ". אני בקושי מסיים את המשפט והשרשרת נופלת לי מהפלטה הקטנה. טוב, אני עוצר ומנסה למצוא אותה באזור הקרנק, אבל רואה רק בוץ מול העיניים. לאחר מאמץ קטן והרבה גירודי בוץ אני מצליח להעלות את השרשרת למקומה, קם כדי לנסות ולהמשיך לרכוב ורואה מולי כ 5 רוכבים, חלק מצליחים בקושי להוליך את האופניים וחלק, לצערם, עם האופניים על הגב או הכתף. אני כמובן שואל: " מה, עוברים לניווט רגלי או שמוותרים וחוזרים לנקודת הכינוס", ומקבל תשובה "זה כבר נתון לשיקולך". מיד אח"כ מגיע עוד רוכב ומספר לי שלגיורא מצפון, (שיש לו אופניים כמו שלי) נשברה האוזן של המעביר האחורי. ולאחר כדקה, שבה אני עדיין טרוד במחשבות על המשך הניווט שלי, מגיע גיורא. אני נתקף חשש קל ומרים טלפון לתמר, אבל היא אומרת שאצלה הכל בסדר ולא מספקת לי את ה"חיזוק" לפרוש. אני עדיין לא שלם עם עצמי לגבי המשך התחרות, ואחרי כמה דקות של שיחה עם גיורא (בשלב זה הבנתי כבר שמהניווט אני לא הולך להינות היום, אז למה לא להינות מדברים אחרים). החלטתי לחזור לצומת האחרון שבו הייתי, ששם יחסית אין כמעט בוץ, להוריד כמה שיותר בוץ מהאופניים ושם להחליט לגבי ההמשך. להרים את האופניים בשתי ידיים למשך יותר מכמה שניות היה בלתי אפשרי מבחינתי, אז הצלחתי איכשהו להרים אותם בצורה כזו שהאוכף יושב לי על הכתף, ולבסוף הגעתי אל הצומת. כמויות הבוץ שהורדתי שם מצריכות מיפוי מחדש של האיזור עכב התלולית העצומה שגדלה שם. בשלב זה הגיעה גם תמר, כולה חיוכים, ואמרה שהיא כבר מזמן היתה בתחנה השנייה, ומהצד השני בכלל לא היה בוץ וחבל שלא רכבתי משם,(למה היא לא סיפרה לי את זה קודם...) עכשיו גם אורן (אח של תמר) מגיע ומקלל את הבוץ ואת מי שגרר אותו לספורט הניווט הרכוב (תמר ואני כמובן) ויחד כל המשפחה המנווטת מנסה להוציא בוץ, כל אחד מהאופניים שלו. תמר מסיימת, מאחלת בהצלחה, מנשקת ונעלמת, אני גם הגעתי למסקנה שסיימתי נפרד מאורן (בלי נשיקות- לא לדאוג), מתחיל לפדל ואחרי עשרה מטרים בערך, שומע צליל מוכר אך לא אהוד כלל וכלל, מסתכל לכיוון המעביר ורואה שהוא והגלגל האחורי נמצאים במשא ומתן מתקדם. אורן עובר אותי ואני איכשהו מושך את המעביר החוצה מהגלגל ומבין שעכשיו באמת נגמר לי הניווט. בדרך חזרה פגשתי את עופר שוט, שהחליט רגע אחד לפני שיהיה מאוחר מדי שהיום זה לא יום טוב לנווט. יחד אנחנו חוזרים לנקודת הכינוס ופוגשים את אילן שבדיוק זינק, את ארז שעומד לזנק ואת רמי שעושה חימום לפני הזינוק. בנקודת הכינוס אני שומע על עוד כארבעה אנשים שסיימו את הניווט כמוני, עם מעביר אחורי שבור, ופוגש כמה נווטים שלאור המצב החליטו לוותר מראש. את מצב הרוח הבוצי,בזמן הציפיה לתמר, משפר קובי (מגויס חדש לענף) עם תה מעולה שהוא מכין, ואוסף סביבו "מתנדבים" רבים שעוזרים להתגבר על הכמות הרבה שהוא הכין. לסיכום: הניווט הכי קצר שהיה לי, 3.02 ק"מ וזמן גלגל של 24 דקות, הכי איטי, מהירות ממוצעת של 7.47 קמ"ש, מהירות מקסימלית הכי נמוכה 25.6 קמ"ש, זמן נקיון הארוך ביותר והכי יקר, קרוב ל 400 ₪ עבור אוזן ומעביר (אני מקווה שבזה זה נגמר). אנקדוטה קטנה לסיום: דפדפתי בניווטונים ישנים ומצאתי שם כתבה של יוני שור על ניווט חרובית ממאי 98 ושם כתוב "הבעיה היחידה היתה מחסור במים- ביום חם ושטוף שמש שכזה...... השטח הקשה גם עשה צרות לצמיגים"
ההתחלה היתה ממש טובה, הצצה קצרה במפה ורכיבה רצופה ומהירה עד לתחנה ראשונה, תוך כדי הרכיבה לתחנה אני חושב לעצמי שאם כל המסלול יהיה כך, אז סתם חששנו מהבוץ. בתחנה ראשונה מסתכל רגע במפה ומחליט באיזה ציר לרכוב עד תחנה 2. החלטתי לחזור לשביל הראשי שהוביל לנקודה 1, לפנות ימינה, ולהגיע לתחנה מכיוון מזרח. פניתי ימינה בקצב רכיבה סביר, עד שהגעתי לפנייה שמאלה, שם השביל נעשה יותר בוצי והקצב קצת ירד. עברתי בתוך כמה שלוליות בוץ דביקות אבל הצלחתי לעבור והגעתי עד הצומת שבו פניתי ימינה. השביל נעשה יותר ויותר בוצי אבל אני עדיין מפדל במרץ, מעלה להילוך קל ומפדל בסיבובי רגליים מהירים. מולי מגיע מישהו שמוליך את אופניו לצידו ואומר לי "אני מעריץ אותך שאתה מצליח לרכוב כאן" אני כבר מריח צרות (אני לא מאמין מאמונות טפלות אבל בכל זאת), ועונה לו מיד "תודה, אבל אין צורך להעריץ". אני בקושי מסיים את המשפט והשרשרת נופלת לי מהפלטה הקטנה. טוב, אני עוצר ומנסה למצוא אותה באזור הקרנק, אבל רואה רק בוץ מול העיניים. לאחר מאמץ קטן והרבה גירודי בוץ אני מצליח להעלות את השרשרת למקומה, קם כדי לנסות ולהמשיך לרכוב ורואה מולי כ 5 רוכבים, חלק מצליחים בקושי להוליך את האופניים וחלק, לצערם, עם האופניים על הגב או הכתף. אני כמובן שואל: " מה, עוברים לניווט רגלי או שמוותרים וחוזרים לנקודת הכינוס", ומקבל תשובה "זה כבר נתון לשיקולך". מיד אח"כ מגיע עוד רוכב ומספר לי שלגיורא מצפון, (שיש לו אופניים כמו שלי) נשברה האוזן של המעביר האחורי. ולאחר כדקה, שבה אני עדיין טרוד במחשבות על המשך הניווט שלי, מגיע גיורא. אני נתקף חשש קל ומרים טלפון לתמר, אבל היא אומרת שאצלה הכל בסדר ולא מספקת לי את ה"חיזוק" לפרוש. אני עדיין לא שלם עם עצמי לגבי המשך התחרות, ואחרי כמה דקות של שיחה עם גיורא (בשלב זה הבנתי כבר שמהניווט אני לא הולך להינות היום, אז למה לא להינות מדברים אחרים). החלטתי לחזור לצומת האחרון שבו הייתי, ששם יחסית אין כמעט בוץ, להוריד כמה שיותר בוץ מהאופניים ושם להחליט לגבי ההמשך. להרים את האופניים בשתי ידיים למשך יותר מכמה שניות היה בלתי אפשרי מבחינתי, אז הצלחתי איכשהו להרים אותם בצורה כזו שהאוכף יושב לי על הכתף, ולבסוף הגעתי אל הצומת. כמויות הבוץ שהורדתי שם מצריכות מיפוי מחדש של האיזור עכב התלולית העצומה שגדלה שם. בשלב זה הגיעה גם תמר, כולה חיוכים, ואמרה שהיא כבר מזמן היתה בתחנה השנייה, ומהצד השני בכלל לא היה בוץ וחבל שלא רכבתי משם,(למה היא לא סיפרה לי את זה קודם...) עכשיו גם אורן (אח של תמר) מגיע ומקלל את הבוץ ואת מי שגרר אותו לספורט הניווט הרכוב (תמר ואני כמובן) ויחד כל המשפחה המנווטת מנסה להוציא בוץ, כל אחד מהאופניים שלו. תמר מסיימת, מאחלת בהצלחה, מנשקת ונעלמת, אני גם הגעתי למסקנה שסיימתי נפרד מאורן (בלי נשיקות- לא לדאוג), מתחיל לפדל ואחרי עשרה מטרים בערך, שומע צליל מוכר אך לא אהוד כלל וכלל, מסתכל לכיוון המעביר ורואה שהוא והגלגל האחורי נמצאים במשא ומתן מתקדם. אורן עובר אותי ואני איכשהו מושך את המעביר החוצה מהגלגל ומבין שעכשיו באמת נגמר לי הניווט. בדרך חזרה פגשתי את עופר שוט, שהחליט רגע אחד לפני שיהיה מאוחר מדי שהיום זה לא יום טוב לנווט. יחד אנחנו חוזרים לנקודת הכינוס ופוגשים את אילן שבדיוק זינק, את ארז שעומד לזנק ואת רמי שעושה חימום לפני הזינוק. בנקודת הכינוס אני שומע על עוד כארבעה אנשים שסיימו את הניווט כמוני, עם מעביר אחורי שבור, ופוגש כמה נווטים שלאור המצב החליטו לוותר מראש. את מצב הרוח הבוצי,בזמן הציפיה לתמר, משפר קובי (מגויס חדש לענף) עם תה מעולה שהוא מכין, ואוסף סביבו "מתנדבים" רבים שעוזרים להתגבר על הכמות הרבה שהוא הכין. לסיכום: הניווט הכי קצר שהיה לי, 3.02 ק"מ וזמן גלגל של 24 דקות, הכי איטי, מהירות ממוצעת של 7.47 קמ"ש, מהירות מקסימלית הכי נמוכה 25.6 קמ"ש, זמן נקיון הארוך ביותר והכי יקר, קרוב ל 400 ₪ עבור אוזן ומעביר (אני מקווה שבזה זה נגמר). אנקדוטה קטנה לסיום: דפדפתי בניווטונים ישנים ומצאתי שם כתבה של יוני שור על ניווט חרובית ממאי 98 ושם כתוב "הבעיה היחידה היתה מחסור במים- ביום חם ושטוף שמש שכזה...... השטח הקשה גם עשה צרות לצמיגים"
