הנחות יסוד
סבורני שבאם התקשורת מהוה אפיק דרכו מעוצב חלק גדול של הדיון הציבורי (חלקו מעוצב על ידי "סוכני תרבות" אחרים דוגמת האקדמיה) הרי שלאחרונה שורה רוח רעה על התקשורת. רוח שכבר פשתה בקרב הסטודנטים הצעירים. מדבר אני על קבלה של אמיתות כמובנות מאליהן. מדובר הרבה על שליחת כוח רב לאומי לשטחים. השאלה הבסיסית האם הוכחה הצלחת כוחות רב לאומיים (הצלחה חלקית התלויה בצורה קריטית בארץ המוצא של הכוחות, לאיזה מסורת משתייכים המפקדים, מנדט הכוח ועוד), מהם האינטרסים של המציעים לא נדונו. "באלג´יר הוכח שלא ניתן לנצח טרור", מובא לעיתים קרובות בתקשורת. להערכתי טרם נשאלו הדוברים האם התעמקו הם בתולדות הקרב על אלג´יר ולא בסרט. די להזכיר שבאדר מיינהוף והבריגדות האדומות חוסלו, טענה שדמגוגית באותה מידה. "אין תרופות קסם בכלכלה- אנו מושפעים מהמשבר העולמי/ ההייטק/ מחק את המיותר והוסף כאוות נפשך". נכון, אבל מי דיבר על פתרונות קסמים, כאשר רוזוולט נכנס לבית הלבן הוא ארגן "טראסט מוחות" שעסק בחשיבה על המצב. היסטוריונים מטילים ספק בהצלחת הדבר אולם לפחות הייתה תחושה (והיום רווח הדיבור על תחושות תחת שידובר על מציאות. בתקשורת מרואיינים קצינים וניצבים המדברים על להחזיר את תחושת הביטחון לציבור. לא שואלים אותם מתי יבוא הביטחון). ביקורת על מדיניות הכלכלה שתתמקד בהעלאת פתרונות אפשריים היא נדירה. עיינו תחת ערך "גדעון עשת". כאשר רואיין פרופ´ אריאל רובינשטיין לא נשלח כלכלן לדבר עמו (סבר פלוצקר היה עסוק?) אלא "איש רוח"- ירון לונדון. ראיון שמומלץ לשמור! "השמאל והשמאל הרדיקלי". נראה לאחרונה באחד ממוספי "הארץ" האחרונים. תחת להבחין שהמדובר בשמאל חדש שאיננו שמאל לא הקשו על הצעירים שאלות, וחבל. ייתכן שמדובר בתופעה מרעננת בחברה הישראלית, אולם המדובר בדבר חדש. יש מקום לעורר דיון בנושא כפי שהתחיל לאחרונה דיון בנושא הצעירים החרדים ששונים מדור אבותיהם. לא יזיק לכתב הבא שיראיין את פעילי השמאל החדש/ השמאל הרדיקלי לפתוח ספר על היסטוריה של תנועות מחאה בשנות ה60´ ולעבור על כמה אתרי אינטרנט. סוגיות שוליות, מודה אני לעומת סכנת הקיום האישית. אולם חוסר תשומת לב בפרטים הקטנים משפיע על הראייה הכללית. הקבלה של דברים כמובנים מאליהם מביאה למיסודם כאמיתות.
סבורני שבאם התקשורת מהוה אפיק דרכו מעוצב חלק גדול של הדיון הציבורי (חלקו מעוצב על ידי "סוכני תרבות" אחרים דוגמת האקדמיה) הרי שלאחרונה שורה רוח רעה על התקשורת. רוח שכבר פשתה בקרב הסטודנטים הצעירים. מדבר אני על קבלה של אמיתות כמובנות מאליהן. מדובר הרבה על שליחת כוח רב לאומי לשטחים. השאלה הבסיסית האם הוכחה הצלחת כוחות רב לאומיים (הצלחה חלקית התלויה בצורה קריטית בארץ המוצא של הכוחות, לאיזה מסורת משתייכים המפקדים, מנדט הכוח ועוד), מהם האינטרסים של המציעים לא נדונו. "באלג´יר הוכח שלא ניתן לנצח טרור", מובא לעיתים קרובות בתקשורת. להערכתי טרם נשאלו הדוברים האם התעמקו הם בתולדות הקרב על אלג´יר ולא בסרט. די להזכיר שבאדר מיינהוף והבריגדות האדומות חוסלו, טענה שדמגוגית באותה מידה. "אין תרופות קסם בכלכלה- אנו מושפעים מהמשבר העולמי/ ההייטק/ מחק את המיותר והוסף כאוות נפשך". נכון, אבל מי דיבר על פתרונות קסמים, כאשר רוזוולט נכנס לבית הלבן הוא ארגן "טראסט מוחות" שעסק בחשיבה על המצב. היסטוריונים מטילים ספק בהצלחת הדבר אולם לפחות הייתה תחושה (והיום רווח הדיבור על תחושות תחת שידובר על מציאות. בתקשורת מרואיינים קצינים וניצבים המדברים על להחזיר את תחושת הביטחון לציבור. לא שואלים אותם מתי יבוא הביטחון). ביקורת על מדיניות הכלכלה שתתמקד בהעלאת פתרונות אפשריים היא נדירה. עיינו תחת ערך "גדעון עשת". כאשר רואיין פרופ´ אריאל רובינשטיין לא נשלח כלכלן לדבר עמו (סבר פלוצקר היה עסוק?) אלא "איש רוח"- ירון לונדון. ראיון שמומלץ לשמור! "השמאל והשמאל הרדיקלי". נראה לאחרונה באחד ממוספי "הארץ" האחרונים. תחת להבחין שהמדובר בשמאל חדש שאיננו שמאל לא הקשו על הצעירים שאלות, וחבל. ייתכן שמדובר בתופעה מרעננת בחברה הישראלית, אולם המדובר בדבר חדש. יש מקום לעורר דיון בנושא כפי שהתחיל לאחרונה דיון בנושא הצעירים החרדים ששונים מדור אבותיהם. לא יזיק לכתב הבא שיראיין את פעילי השמאל החדש/ השמאל הרדיקלי לפתוח ספר על היסטוריה של תנועות מחאה בשנות ה60´ ולעבור על כמה אתרי אינטרנט. סוגיות שוליות, מודה אני לעומת סכנת הקיום האישית. אולם חוסר תשומת לב בפרטים הקטנים משפיע על הראייה הכללית. הקבלה של דברים כמובנים מאליהם מביאה למיסודם כאמיתות.
). אין זו הבמה לכך ואינני יודע אם יש בכלל טעם לכך. אולם כשמביאים קביעה בייחוד מפי מומחה כאיש מדע המדינה רצוי לתהות האם אין דבריו צריכים לקבל אותו יחס כמו דברי פוליטיקאי. במקום אחר כתבתי שהחברה הישראלית מעריצה מומחים, כפי ששמעתי פעם את פרופ´ יהודה שנהב אומר. דווקא בגלל זה צריכים להיות זהירים עוד יותר.