הקסם, ניסיתי להתאפק ולתת קודם לחברותיי לענות
אך כנראה שהן נורא עסוקות בינתיים. אז אני אתחיל
מאחר וסוציולוגיה אינה תחום זר לי, אני יודעת שההגדרה 'נורמטיבי' מדברת על עיקרון חברתי המסייע לפעילות תקינה של הסדר באותה חברה (משתנה מחברה לחברה). אך אני דווקא רוצה לענות על שאלתך ממה שהמילה 'נורמטיבי' עושה לי. מבחינתי זה אמור להיות משהו שהרוב עושה. וזו שאלה שעולה לי לאחרונה. האם ה"לא נורמטיבי" הפך ל"נורמטיבי" ולהיפך? למה שתיה הפכה למשהו מ-אגניב? למה אלימות הופכת להיות צורך קיומי, (לא תדקור, ידקרו אותך!)? הרי, כחברה, אנו אמורים לשאוף לעיקרון חברתי שיגרום לסדר. מעין "חוקים" לחברה. וכעת, עם כל כך הרבה (הרוב, או שאנו חשופים יותר?) יציאה מהנורמה, מה היא באמת הנורמה? ואם יש נורמות, למה הסדר אינו נשמר?
השימוש במושג לשם יצירת סימפטיה כלפי נאשמים כדי להקל עליהן, עושים לי שני דברים: מצד אחד, ישנה תחושת תיסכול. איך אדם 'מין הישוב' מועד ככה? "לא חבל..."? והאם זה הפך למשהו כל כך חסר ערך, שעוברים על הנורמות בקלות גדולה יותר? ומצד שני, יש לי תחושת כעס. ריח האפליה, נורא חזק לי במשפט הזה. האם בגלל שהוא אדם נורמטיבי, דינו צריך להיות שונה משל אדם שהחיים לא חייכו אליו? הרי כולנו התחלנו כ"נורמטיבים", וכן, המעשים ה'לא נורמטיבים', מביאים אדם להקרא עבריין. אז צריך לחכות למעידה הבאה כדי להחמיר איתו? או שאולי לזו שאחריה? זה קונפליקט שאני נתקלת בו בכל פעם שאני שומעת על אדם נורמטיבי שפשע. וזה מחבר אותי לתשובה לשאלה האחרונה שלך. הקונפליקט קיים, והרחמים "נאבקים" עם ההגיון. מניחה שגם אני חורצת, כל מקרה לגופו.