היי אביבסיו
אני כל כך מתחברת לכל שורה שאת כותבת. התחושה שאף אחד כמעט לא מבין מה עובר עלי. זורקים לי ,תהיי חזקה בשביל הילדים" . מצד שני, אם המצב היה הפוך, אני לא חושבת שהייתי יודעת איך לנחם...
לפני שבועיים בערך הייתה השנה למותו. היינו בבית העלמין בבוקר ואחר הצהריים היתה מסיבה לבן הגדול שלי (בן 6). במשך כל המסיבה בכיתי - הבן שלי גדל ואבא שלו לא פה, כל כך הרבה דברים קרו בשנה הזו - הוא הרכיב משקפיים לראשונה, למד לשחות, עלה לכיתה א, ואבא שלו לא פה.
זה צובט כל פעם מחדש.
ועכשיו החיים דורשים ממני להיות חזקה כל הזמן - הכל על הכתפייים, והאחריות הזו כל כך כבדה. זה מה שכולם רואים - אותי חזקה - אף אחד לא רואה שלפעמים אני מתפרקת.
אני שמחה לקרוא שאת מרשה לעצמך לצחוק, זה לפעמים מלווה בתחושת אשמה לא? אני הולכת עם הילדים שלי לבית העלמין. אנחנו צוחקים שם המון. אני בטוחה שהוא מסתובב לידנו ושמח שאנחנו לא רק עצובים.