הנוף
תמיד אהבתי להתבונן בנוף. באוויר המפריד ביני לבין הנגיעה בו. בריחו, בצבעיו, במרחב. כמו להסתכל בתמונה שתשתקף בעיניי. להתמכר לטבע, לשלמות. כשאני נמצא בו הכל שונה. פתאום הכל נעלם. הצבעים פשוטים, הריח הופך שקט. היופי הוא יופי. אין שלמות. אין בי את אותה סערה שהתחוללה בי כשהתבוננתי בו במרחק. אולי יש בו משהו שמוסיף לנוף. הטעם שעיניי מתמכרות לו ולא מצליחות להרגיש. הצחוק של יופיו כאילו לועג לי, אתה שם ואני כאן. רק תתמכר ולא תיגע. זה הקסם. הנוף הוא המרחק. העומק, הסקרנות שבי לחוש ולהתמזג איתו. מהי האמת? הקרבה או המרחק? מהו היופי האמיתי? איך יכולה להיות בו שלמות אם הנוכחות שבי הופכת אותו פתאום לשפל. הנוכחות! אולי שורש הבעיה טמון בדבר עמוק יותר. אני הוא זה המפר את השלמות. אני הוא זה הגורם לאותה סערה שבי להישכח. אין בי את האמת להתמזג עם אותה שלמות. אין בי את הנוף. נוכחותי גורמת לו להיות פחות טהור.המרחק הופך אותו ליפה יותר רק בשל הסיבה שהוא מונע ממני לגעת בו. אך אולי טעיתי. אולי גם הסיבה לשלמות נעוצה בי. בקרבה קיומי המוחשי גורם לי לחוש בממשות של הטבע אך לא ברוחו. המרחק מנתק את ה'אני' הפיסי שלי עם ה'אני' הפיסי של הטבע ובכך הוא מפעיל את הדמיון שגורם לי לצייר את הקווים הזכים לציור אחד שלם. אך ככל שעיניי קרובות יותר הקווים גדלים כך שהציור נראה לא בשלמותו. רק פיסה מוגדלת של כמה ממרכיביו. * * * * * * את היא הנוף.
תמיד אהבתי להתבונן בנוף. באוויר המפריד ביני לבין הנגיעה בו. בריחו, בצבעיו, במרחב. כמו להסתכל בתמונה שתשתקף בעיניי. להתמכר לטבע, לשלמות. כשאני נמצא בו הכל שונה. פתאום הכל נעלם. הצבעים פשוטים, הריח הופך שקט. היופי הוא יופי. אין שלמות. אין בי את אותה סערה שהתחוללה בי כשהתבוננתי בו במרחק. אולי יש בו משהו שמוסיף לנוף. הטעם שעיניי מתמכרות לו ולא מצליחות להרגיש. הצחוק של יופיו כאילו לועג לי, אתה שם ואני כאן. רק תתמכר ולא תיגע. זה הקסם. הנוף הוא המרחק. העומק, הסקרנות שבי לחוש ולהתמזג איתו. מהי האמת? הקרבה או המרחק? מהו היופי האמיתי? איך יכולה להיות בו שלמות אם הנוכחות שבי הופכת אותו פתאום לשפל. הנוכחות! אולי שורש הבעיה טמון בדבר עמוק יותר. אני הוא זה המפר את השלמות. אני הוא זה הגורם לאותה סערה שבי להישכח. אין בי את האמת להתמזג עם אותה שלמות. אין בי את הנוף. נוכחותי גורמת לו להיות פחות טהור.המרחק הופך אותו ליפה יותר רק בשל הסיבה שהוא מונע ממני לגעת בו. אך אולי טעיתי. אולי גם הסיבה לשלמות נעוצה בי. בקרבה קיומי המוחשי גורם לי לחוש בממשות של הטבע אך לא ברוחו. המרחק מנתק את ה'אני' הפיסי שלי עם ה'אני' הפיסי של הטבע ובכך הוא מפעיל את הדמיון שגורם לי לצייר את הקווים הזכים לציור אחד שלם. אך ככל שעיניי קרובות יותר הקווים גדלים כך שהציור נראה לא בשלמותו. רק פיסה מוגדלת של כמה ממרכיביו. * * * * * * את היא הנוף.