ריקמה לבנה
New member
הנוסע השמיני
היא הביטה בו מבעד לריסי עיניה הרטובים מדמעות, הוא לא ראה זאת, כי ישן חבוק בתוך הסדינים. קשה היה להבחין מי מכורבל במי, האם הוא בסדינים או הם בו? הכל היה מקשה אחת, ראשו בצבץ בתחילה, כפות רגליו בסוף ומה שביניהם לא ברור. גופו השזוף והמאומן, בלט בינות הקפלים. היא ניגשה בדממה, התחילה להעביר אצבעות מהוססות ועדינות על פני קווי גופו, שנים של אימון באקדמיה לצוערים, הפכה אתו לתערובת של "מכונה אנושית". מוח אנליטי, גוף חזק ובריא. היא חשה שככל שחיי הנישואין שלהם התקדמו, יחסיהם נעו אחורה. היא כל כך רצתה לקבלו שוב חזרה, כפי שהיה אז, לפני שנים, איש צעיר וחייכן, צנוע, עניו בעל חוש הומור. קצת "לפלף", אדם שקסם לה יותר מכל בני גילו. והינה, מולה, שוכב, "אליל" בפי כל חברותיה, מכריה ועמיתיה, לו רק ידעו, מה המחיר שהם משלמים עבור התפקיד שלו. למעשה הוא כבר לא שלה מזמן, היכן שהו התמוסס במהלך השנים הקשר שלהם. היא החלה ללטף את שיער ראשו, לתהות מה בדיוק יודעים שורשי שיערו לגבי תכולת מוחו? הצמידה את אוזנה לחזהו, הרגישה את פעימות ליבו שפעם כה אהב אותה. העבירה את עצמה אל מול פניו, להרגיש את נשימתו הרגועה והקצובה, פרי אימונים של שנים. הוא ישן עפ"י פקודה, התעורר עפ"י נוהל. אכן "מכונה אנושית" נטולת רגשות. גם הסקס היה "מושלם" אבל "חלול", הרגישה שזה לא הוא איתה, אלא יציר כפיים של איזה מדען מטורף. נזכרה בסרט, "מופע האימים של רוקי", סרט עתיק שניתן להשיגו בתיקיות ישנות. התקרבה לאוזנו ולחשה לו, "תאהב אותי כמו אז, בבקשה, כמו אז. תחזור אלי". דמעות החלו שוב לזלוג על לחייה ולטפטף על כתפו השחומה. לרגע חשבה שאולי נעור בו משהו, אולי בכל זאת, הוא יחזור. לקחה בידה את כף ידו הגדולה, הניחה על שדה, העבירה על פטמותיה, הרגישה מן עקצוץ בגופה הרפה. העבירה את אצבעותיו על עורה הלבן, על בטנה העגלגלה. התעכבה על קורקבנה. ואז הכניסה את ידו אל בין ירחיה, הצמידה אותם חזק, חזק, אולי יתעורר, אבל שנתו הייתה כה חזקה, כיראה בהשפעת תוספי הבריאות השונים שרשמו לו רופאי המכון, לך תדע במה הם פיטמו אותו שם? הסיטה הצידה את הסדין שכיסהו, חפנה את איברו בידה, הרגישה את רכותו, את הניגוד בין קשיותו. העבירה ציפורניים בקלות עליו, רפרפה על ערוותו. דבר לא קרה. איך זה יתכן? מי האיש הזה בכלל ששוכב לצידה לילות כה רבים? פעם רק מגעה היה מעורר אותו ועכשיו? זעם עצור פשט בה, ניגבה את פניה, ניגשה לחדר העבודה, הפעילה את סרט ההולוגרמה של ליל נישואיהם, אצבעותיה כאילו בפקודה נסתרת ואלומה החלו לטייל על פני איברה היבש. חיפשו את המגע שיעורר אותה. עיניה התמקדו בפניו של אהובה, נשימתה החלה להיות מהירה, אצבעותיה חיפשו מהר את הנקודה שתצית אותה. היא החלה למלמל את שמו, להחדיר למרות היובש והכאב את אצבעותיה פנימה בידה השניה בחלה ללטף את פטמותיה ואח"כ ללוש את שדיה עד כדי כאב. היא רצתה שיכאב לה, שיטריף אותה שישגע. הרגש בא, התחיל לגאות כמו ים סוער, הוא בא מהר וחד, היא החלה לאונן בשיכרון חושים, כאילו העולם לא קיים, מלבדה זעקה את שמו לשמים, כן השמים שלקחו אותו ממנה, ובשיא היא פלטה, למההההההההההההההההההההההההההההההה??? כאשר נרגעה בליטופים עדינים של עצמה, הרגישה שדמות נעה מאחוריה, הסתובבה מהר ולא ראתה דבר, מיד רצה לחדר השינה, הוא היה עדין במיטה, רק הסדינים היו מוסטים. האם ראה? האם שמע? האם הבין? בבוקר הם שתו קפה, כמו כל פעם, הילדים עדיין ישנו. לא החליפו מילים, כל הנאמר כבר נאמר מזמן. רכב המכון בחרישית החנה עצמו בכניסה לביתם. המתין למפקד המשלחת לצדק. כמה קינאו בה כל נשים, שבעלה הוא מפקד המשלחת לצדק. רק הן לא חשבו על המחיר היקר מכל שהיא תשלם הוא ייצא "רק" ל 3 שנים של היעדרות אבל כשיחזור, היא תהיה בת 85 ואילו הוא יישאר צעיר לנצח עבורה. שום כסף ומעמד שבעולם לא יפצו אותה על האובדן של אהובה. היא הפנתה את הגב, הביטה בגשם שירד על המדשאה ויצר טיפות על חלונה, כמו דמעותיה, הן זלגו למטה. המפקד יצא, בלי לומר מילה, הכל כבר נאמר מזמן. היא הרגישה שהיא קברה את עצמה בחיים. היא רצתה למות, כבר עכשיו.
היא הביטה בו מבעד לריסי עיניה הרטובים מדמעות, הוא לא ראה זאת, כי ישן חבוק בתוך הסדינים. קשה היה להבחין מי מכורבל במי, האם הוא בסדינים או הם בו? הכל היה מקשה אחת, ראשו בצבץ בתחילה, כפות רגליו בסוף ומה שביניהם לא ברור. גופו השזוף והמאומן, בלט בינות הקפלים. היא ניגשה בדממה, התחילה להעביר אצבעות מהוססות ועדינות על פני קווי גופו, שנים של אימון באקדמיה לצוערים, הפכה אתו לתערובת של "מכונה אנושית". מוח אנליטי, גוף חזק ובריא. היא חשה שככל שחיי הנישואין שלהם התקדמו, יחסיהם נעו אחורה. היא כל כך רצתה לקבלו שוב חזרה, כפי שהיה אז, לפני שנים, איש צעיר וחייכן, צנוע, עניו בעל חוש הומור. קצת "לפלף", אדם שקסם לה יותר מכל בני גילו. והינה, מולה, שוכב, "אליל" בפי כל חברותיה, מכריה ועמיתיה, לו רק ידעו, מה המחיר שהם משלמים עבור התפקיד שלו. למעשה הוא כבר לא שלה מזמן, היכן שהו התמוסס במהלך השנים הקשר שלהם. היא החלה ללטף את שיער ראשו, לתהות מה בדיוק יודעים שורשי שיערו לגבי תכולת מוחו? הצמידה את אוזנה לחזהו, הרגישה את פעימות ליבו שפעם כה אהב אותה. העבירה את עצמה אל מול פניו, להרגיש את נשימתו הרגועה והקצובה, פרי אימונים של שנים. הוא ישן עפ"י פקודה, התעורר עפ"י נוהל. אכן "מכונה אנושית" נטולת רגשות. גם הסקס היה "מושלם" אבל "חלול", הרגישה שזה לא הוא איתה, אלא יציר כפיים של איזה מדען מטורף. נזכרה בסרט, "מופע האימים של רוקי", סרט עתיק שניתן להשיגו בתיקיות ישנות. התקרבה לאוזנו ולחשה לו, "תאהב אותי כמו אז, בבקשה, כמו אז. תחזור אלי". דמעות החלו שוב לזלוג על לחייה ולטפטף על כתפו השחומה. לרגע חשבה שאולי נעור בו משהו, אולי בכל זאת, הוא יחזור. לקחה בידה את כף ידו הגדולה, הניחה על שדה, העבירה על פטמותיה, הרגישה מן עקצוץ בגופה הרפה. העבירה את אצבעותיו על עורה הלבן, על בטנה העגלגלה. התעכבה על קורקבנה. ואז הכניסה את ידו אל בין ירחיה, הצמידה אותם חזק, חזק, אולי יתעורר, אבל שנתו הייתה כה חזקה, כיראה בהשפעת תוספי הבריאות השונים שרשמו לו רופאי המכון, לך תדע במה הם פיטמו אותו שם? הסיטה הצידה את הסדין שכיסהו, חפנה את איברו בידה, הרגישה את רכותו, את הניגוד בין קשיותו. העבירה ציפורניים בקלות עליו, רפרפה על ערוותו. דבר לא קרה. איך זה יתכן? מי האיש הזה בכלל ששוכב לצידה לילות כה רבים? פעם רק מגעה היה מעורר אותו ועכשיו? זעם עצור פשט בה, ניגבה את פניה, ניגשה לחדר העבודה, הפעילה את סרט ההולוגרמה של ליל נישואיהם, אצבעותיה כאילו בפקודה נסתרת ואלומה החלו לטייל על פני איברה היבש. חיפשו את המגע שיעורר אותה. עיניה התמקדו בפניו של אהובה, נשימתה החלה להיות מהירה, אצבעותיה חיפשו מהר את הנקודה שתצית אותה. היא החלה למלמל את שמו, להחדיר למרות היובש והכאב את אצבעותיה פנימה בידה השניה בחלה ללטף את פטמותיה ואח"כ ללוש את שדיה עד כדי כאב. היא רצתה שיכאב לה, שיטריף אותה שישגע. הרגש בא, התחיל לגאות כמו ים סוער, הוא בא מהר וחד, היא החלה לאונן בשיכרון חושים, כאילו העולם לא קיים, מלבדה זעקה את שמו לשמים, כן השמים שלקחו אותו ממנה, ובשיא היא פלטה, למההההההההההההההההההההההההההההההה??? כאשר נרגעה בליטופים עדינים של עצמה, הרגישה שדמות נעה מאחוריה, הסתובבה מהר ולא ראתה דבר, מיד רצה לחדר השינה, הוא היה עדין במיטה, רק הסדינים היו מוסטים. האם ראה? האם שמע? האם הבין? בבוקר הם שתו קפה, כמו כל פעם, הילדים עדיין ישנו. לא החליפו מילים, כל הנאמר כבר נאמר מזמן. רכב המכון בחרישית החנה עצמו בכניסה לביתם. המתין למפקד המשלחת לצדק. כמה קינאו בה כל נשים, שבעלה הוא מפקד המשלחת לצדק. רק הן לא חשבו על המחיר היקר מכל שהיא תשלם הוא ייצא "רק" ל 3 שנים של היעדרות אבל כשיחזור, היא תהיה בת 85 ואילו הוא יישאר צעיר לנצח עבורה. שום כסף ומעמד שבעולם לא יפצו אותה על האובדן של אהובה. היא הפנתה את הגב, הביטה בגשם שירד על המדשאה ויצר טיפות על חלונה, כמו דמעותיה, הן זלגו למטה. המפקד יצא, בלי לומר מילה, הכל כבר נאמר מזמן. היא הרגישה שהיא קברה את עצמה בחיים. היא רצתה למות, כבר עכשיו.