הנה הבאתי בונבונים...
אני מקווה שחברי הפורום יעריכו את העובדה שבכותבי חלק משורות אלה אני מחרף את נפשי - בכך שאני מסתכן בעימות חריף עם זו שהביאה את "הבונבון" לתודעת הפורום. למרות שהדוח יצא (סביר להניח) ארוך, אני מבטיח שהוא נכתב בשיא הרצינות (גם אם נכתב בלשון מבודחת בחלקו) ואני מאוד אשמח אם תקראו את כולו (ובמיוחד אם תוסיפו תגובות) ובכן, אחרי שקראתי גדולות ונצורות על "הבונבון" (להלן - שמעון אדף) החלטתי שמן הראוי שאקרא לפחות ספר אחד פרי עטו (מאחר והאיש הוציא שני ספרי שירה, נראה לי שלהתחיל מאחד מהשניים כדי לבדוק אם אני אוהב אותו או לא זה יחס הוגן). ובכן - להלן סיקור חויות מהספר מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי/שמעון אדף, הוצאת כתר אחרי שהפכתי בספר שוב ושוב, בידיעה שהבטחתי לכתוב פה סיקור חויות מהקריאה נשארתי בתחושה מאוד לא נוחה שאני מתקשה לסכם לעצמי את היחס שלי לספר: מחד - אני מלא הערכה לשלל רעיונות שמובעים בו, לכנוּת של המשורר, לדימויים יפים וכו´ ומאידך כל כך הרבה דברים קוממו אותי בקריאה (ועיקרם לא קומם אותי מבחינה תכנית אלא "טכנית") ולא הצלחתי להתחבר לספר מבחינה רגשית (כספר, למרות שלחלק מהשירים - כן). אם אנסה לתאר בכמה משפטים כללים את הרושם שנותר בי מהקריאה אשאר עם הקביעות הבאות: אדף אשף של משפטי פתיחה נהדרים, שמתפתחים בהרבה מקרים לשירים ארוכים הרבה יותר מדי. יש לו יכולת להעלות דימויים מקוריים ויפים שהולכים לאיבוד בתוך הסך הכל המאוד בעייתי מבחינה תחבירית. יש לו יכולת לנסח משפטים שהמורכבות הלשונית שלהם היא אוּמנות בפני עצמה (עד לרמת המורכבות של גרמנית או לטינית קלאסית) שאיבדו אותי כקורא בין השאר בשל קמצנות פושעת בסימני פיסוק. יש לו תובנות ארס פואטיות מענינות (הספר כולו מלא בשירים ארס פואטיים) והוא בועט במשוררים שלפניו (בשיר לולינות - עמ´ 33) בצורה שהיא לא רק לא מוצדקת, אלא גם לא אטית, בהתחשב בעובדה שהוא משתמש בצורה ברורה בדרך האומנותית שהם טוו לו (בחלק מהאמצעים האומנותיים). חוץ מזה אדף יצא ברעיון מענין של צרוף תקליטור בו הוא מקריא 6 מהשירים, בלווי מוסיקאלי שנכתב במיוחד לענין. רעיון נהדר - גם לווי מוסיקאלי וגם השירים מוקראים ולא מושרים. ביצוע מזעזע ואני לא אומר את זה בגלל שזה לא אחד מתחומי המוסיקה שלי. ההקראות (ע"י אדף עצמו) סובלות מחוסר דיוק בהקראה ביחס לניקוד המופיע בספר, ברוב המקרים אדף מתעלם בהקראה מהחלוקה שלו לשורות (מה שהביא אותי לשאלה - אם כן, למה לכל השדות והרוחים הוא טרח לחלק חלק מהשורות בצורה שכל כך מתנגדת לחלוקה למשפטים ומקשה על הקריאה, אבל ענין החלוקה לשורות בשירה באופן כללי הוא ענין לדיון בפני עצמו) והליווי המוסיקאלי כל כך מונוטוני, כל כך חוזר על עצמו וכל כך "רווי אפקטים" שבאים במקום אמירות מוסיקאליות חדשות ומענינות (למעט דוגמאות ספורות) שתהיתי - אדף נעזר במוסיקאים טובים, הם פשוט אילתרו והקליטו? לא מצאו לנכון להשקיע את העבודה כדי להוציא יצירות שמכבדות את עצמן? חבל. אנסה קצת להרחיב ולהסביר למה התכוונתי במשפטי הסיכום שלי לספר. "משפטים מחוזיים מאוד" (כמו שהיו הגששים אולי מגדירים אותם) מופיעים לרוב בספר, במיוחד כמשפטי פתיחה לשירים: "כך כך בוהה וכל כך על המיטה וכל כך בחצי הלילה" ("ניר" - ע"מ 35) "הלילה מלא לילה הלילה" ("איקרוס - ע"מ 9) "האם ישנה שעה בה ילדים אינם מכרחים אל בגרותם?" ("יוני הולך ונעשה" - 12) ועוד לרוב כהנה וכהנה. משפטי פתיחה שכאלה הם בבחינת "הבטחה", רק חבל שבמקרים רבים ה"הבטחה" לא מקוימת... שירים רבים מדי סובלים לדעתי מעודף "הסברים". לאדף יש רעיון שמתאים אולי למאמר ולפעמים הוא שוטח אותו לפנינו כשיר שנהנה ממעט איכויות שיריות. יש לא מעט שירים שתוך קריאה כבר חיכיתי שייגמרו, או שאמרתי לעצמי - נו, את זה הוא כבר אמר, לא? שירה בעיני היא אומנות התמצוט. אני מודע לזה שגם זה נושא לדיון בפני עצמו אבל כמי שרואה כך את השירה - הייתי שמח לו אדף היה מוחק בהנף עט חלקים משיריו והיה הופך אותם למתומצטים יותר, מדוייקים יותר ומייגעים (בחלקם) פחות. ענין המאמרים מזכיר לי עוד נקודה שאותי קצת הכעיסה: בספר מופיעים הרבה ציטוטים מתוך ה"מסה כנגד הצילום". רוב הציטוטים מענינים למדי. לא מצויין בשום מקום של מי המסה (ואני מניח שהיא של אדף) ואיפה ניתן לקרוא אותה בשלמותה. אז נכון שאני חי לי באירופה כבר זמן מה, אבל לא ידוע לי שהמסה הנ"ל של אדף הכתה כאלה גלים שלא ייתכן שיש מי שלא מכיר אותה (ואני הבור היחיד). בהמשך למשפטים המחוזיים, אדף מעשיר מאוד את עולם הדימויים של השירה העברית החדשה. ניתן למצוא דימויים מאוד "אלתרמניים" בלשון מאוד עכשיוית כמו: "מה ששלי אני אוסף ושובר כמו חום בכנפי מאוורר." (אנטומיה - עמ´ 16) "נחושתיים האויר" (מטח - עמ´ 14) "...כי אני מדרים, אני מצעיר את האויר." (רגרסיה - עמ´ 42) דוגמאות לבעיתיות התחבירית של אדף קיבלתם ב"פרומו" שהיה בו ציטוט משירים של אדף ומאחר שהבטחתי את השיר המלא - אז הנה הוא: גלד (עמ´ 23) סוף הקיץ קשה מקיץ פריעת עצים שעסיסם חמסין, קוצר אור. יכול לְהִקָּרוּת של שיר לקרוא הן לא נועדתְּ אל הגויעה, צפור אלמות, הדורות הרעבים אינם רומסים אותךְ בִּשעטה, קולךְ בְּסחף זמן זה שאני שומע. אך שיכחה הכח היחיד כרגע ולהבחין זמיר מִלהק עפרונים לצרך מה. בגילי היה כבר קיטס מת. מאידך, משפטים כמו "להבי צפורים זעירים בבשר המכחיל/ של האופק" (אנטומיה) מנצלים את היופי שאפשר ליצור ע"י תחכום של השפה. ישנן דוגמאות בהן אדף מותח את החוט של סידור המילים במשפט עד לנקודה שהוא נשמע מאוד מעושה ("משתלהבות ההברות אל עומק הגרון/ אכזר גם אני/ אך לא עד כדי להמיט אהבה" ערבית - עמ´ 37) ולפעמים גם ממש לא מובן. אחד הדברים שמאוד מקשים על ההבנה של הוא השימוש המינימליסטי בסימני פיסוק. אני לא מבין, מה - הוא שילם על כל פסיק מקף ונקודה שהוא כל כך חסך בהם? הוא ניסה להתחרות בתומאס מאן (שהפך את הכתיבה המסובכת למטרה בפני עצמה - עד כדי עמוד שלם שהוא משפט אחד וכד´. כל זה בפרוזה)? ישנם משפטים, ארוכים כאורך הגלות שקשים לפיענוח כקושי הבנת ההשרדות בזמן הגלות, רק בגלל חוסר השימוש המשווע בסימני פיסוק. זהו. לסיכום, התחושה שלי היא שהספר היה יוצא נשכר מעבודת עריכה קפדנית של עורך שירה מקצועי שלא היה מעורב רגשית בחומר הכתוב. לא שיש לי ספק לגבי ההכרות הלשונית של אדף עם נבכי השפה העברית, אלא שיש לי תחושה שמתוך נסיון לאמירה אומנותית מסויימת ומתוך קשר רגשי לפרי יצירתו אדף פספס חלק ניכר ממטרתו. אבל כמובן - זו דעתי - האישית והלא מלומדת.
אני מקווה שחברי הפורום יעריכו את העובדה שבכותבי חלק משורות אלה אני מחרף את נפשי - בכך שאני מסתכן בעימות חריף עם זו שהביאה את "הבונבון" לתודעת הפורום. למרות שהדוח יצא (סביר להניח) ארוך, אני מבטיח שהוא נכתב בשיא הרצינות (גם אם נכתב בלשון מבודחת בחלקו) ואני מאוד אשמח אם תקראו את כולו (ובמיוחד אם תוסיפו תגובות) ובכן, אחרי שקראתי גדולות ונצורות על "הבונבון" (להלן - שמעון אדף) החלטתי שמן הראוי שאקרא לפחות ספר אחד פרי עטו (מאחר והאיש הוציא שני ספרי שירה, נראה לי שלהתחיל מאחד מהשניים כדי לבדוק אם אני אוהב אותו או לא זה יחס הוגן). ובכן - להלן סיקור חויות מהספר מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי/שמעון אדף, הוצאת כתר אחרי שהפכתי בספר שוב ושוב, בידיעה שהבטחתי לכתוב פה סיקור חויות מהקריאה נשארתי בתחושה מאוד לא נוחה שאני מתקשה לסכם לעצמי את היחס שלי לספר: מחד - אני מלא הערכה לשלל רעיונות שמובעים בו, לכנוּת של המשורר, לדימויים יפים וכו´ ומאידך כל כך הרבה דברים קוממו אותי בקריאה (ועיקרם לא קומם אותי מבחינה תכנית אלא "טכנית") ולא הצלחתי להתחבר לספר מבחינה רגשית (כספר, למרות שלחלק מהשירים - כן). אם אנסה לתאר בכמה משפטים כללים את הרושם שנותר בי מהקריאה אשאר עם הקביעות הבאות: אדף אשף של משפטי פתיחה נהדרים, שמתפתחים בהרבה מקרים לשירים ארוכים הרבה יותר מדי. יש לו יכולת להעלות דימויים מקוריים ויפים שהולכים לאיבוד בתוך הסך הכל המאוד בעייתי מבחינה תחבירית. יש לו יכולת לנסח משפטים שהמורכבות הלשונית שלהם היא אוּמנות בפני עצמה (עד לרמת המורכבות של גרמנית או לטינית קלאסית) שאיבדו אותי כקורא בין השאר בשל קמצנות פושעת בסימני פיסוק. יש לו תובנות ארס פואטיות מענינות (הספר כולו מלא בשירים ארס פואטיים) והוא בועט במשוררים שלפניו (בשיר לולינות - עמ´ 33) בצורה שהיא לא רק לא מוצדקת, אלא גם לא אטית, בהתחשב בעובדה שהוא משתמש בצורה ברורה בדרך האומנותית שהם טוו לו (בחלק מהאמצעים האומנותיים). חוץ מזה אדף יצא ברעיון מענין של צרוף תקליטור בו הוא מקריא 6 מהשירים, בלווי מוסיקאלי שנכתב במיוחד לענין. רעיון נהדר - גם לווי מוסיקאלי וגם השירים מוקראים ולא מושרים. ביצוע מזעזע ואני לא אומר את זה בגלל שזה לא אחד מתחומי המוסיקה שלי. ההקראות (ע"י אדף עצמו) סובלות מחוסר דיוק בהקראה ביחס לניקוד המופיע בספר, ברוב המקרים אדף מתעלם בהקראה מהחלוקה שלו לשורות (מה שהביא אותי לשאלה - אם כן, למה לכל השדות והרוחים הוא טרח לחלק חלק מהשורות בצורה שכל כך מתנגדת לחלוקה למשפטים ומקשה על הקריאה, אבל ענין החלוקה לשורות בשירה באופן כללי הוא ענין לדיון בפני עצמו) והליווי המוסיקאלי כל כך מונוטוני, כל כך חוזר על עצמו וכל כך "רווי אפקטים" שבאים במקום אמירות מוסיקאליות חדשות ומענינות (למעט דוגמאות ספורות) שתהיתי - אדף נעזר במוסיקאים טובים, הם פשוט אילתרו והקליטו? לא מצאו לנכון להשקיע את העבודה כדי להוציא יצירות שמכבדות את עצמן? חבל. אנסה קצת להרחיב ולהסביר למה התכוונתי במשפטי הסיכום שלי לספר. "משפטים מחוזיים מאוד" (כמו שהיו הגששים אולי מגדירים אותם) מופיעים לרוב בספר, במיוחד כמשפטי פתיחה לשירים: "כך כך בוהה וכל כך על המיטה וכל כך בחצי הלילה" ("ניר" - ע"מ 35) "הלילה מלא לילה הלילה" ("איקרוס - ע"מ 9) "האם ישנה שעה בה ילדים אינם מכרחים אל בגרותם?" ("יוני הולך ונעשה" - 12) ועוד לרוב כהנה וכהנה. משפטי פתיחה שכאלה הם בבחינת "הבטחה", רק חבל שבמקרים רבים ה"הבטחה" לא מקוימת... שירים רבים מדי סובלים לדעתי מעודף "הסברים". לאדף יש רעיון שמתאים אולי למאמר ולפעמים הוא שוטח אותו לפנינו כשיר שנהנה ממעט איכויות שיריות. יש לא מעט שירים שתוך קריאה כבר חיכיתי שייגמרו, או שאמרתי לעצמי - נו, את זה הוא כבר אמר, לא? שירה בעיני היא אומנות התמצוט. אני מודע לזה שגם זה נושא לדיון בפני עצמו אבל כמי שרואה כך את השירה - הייתי שמח לו אדף היה מוחק בהנף עט חלקים משיריו והיה הופך אותם למתומצטים יותר, מדוייקים יותר ומייגעים (בחלקם) פחות. ענין המאמרים מזכיר לי עוד נקודה שאותי קצת הכעיסה: בספר מופיעים הרבה ציטוטים מתוך ה"מסה כנגד הצילום". רוב הציטוטים מענינים למדי. לא מצויין בשום מקום של מי המסה (ואני מניח שהיא של אדף) ואיפה ניתן לקרוא אותה בשלמותה. אז נכון שאני חי לי באירופה כבר זמן מה, אבל לא ידוע לי שהמסה הנ"ל של אדף הכתה כאלה גלים שלא ייתכן שיש מי שלא מכיר אותה (ואני הבור היחיד). בהמשך למשפטים המחוזיים, אדף מעשיר מאוד את עולם הדימויים של השירה העברית החדשה. ניתן למצוא דימויים מאוד "אלתרמניים" בלשון מאוד עכשיוית כמו: "מה ששלי אני אוסף ושובר כמו חום בכנפי מאוורר." (אנטומיה - עמ´ 16) "נחושתיים האויר" (מטח - עמ´ 14) "...כי אני מדרים, אני מצעיר את האויר." (רגרסיה - עמ´ 42) דוגמאות לבעיתיות התחבירית של אדף קיבלתם ב"פרומו" שהיה בו ציטוט משירים של אדף ומאחר שהבטחתי את השיר המלא - אז הנה הוא: גלד (עמ´ 23) סוף הקיץ קשה מקיץ פריעת עצים שעסיסם חמסין, קוצר אור. יכול לְהִקָּרוּת של שיר לקרוא הן לא נועדתְּ אל הגויעה, צפור אלמות, הדורות הרעבים אינם רומסים אותךְ בִּשעטה, קולךְ בְּסחף זמן זה שאני שומע. אך שיכחה הכח היחיד כרגע ולהבחין זמיר מִלהק עפרונים לצרך מה. בגילי היה כבר קיטס מת. מאידך, משפטים כמו "להבי צפורים זעירים בבשר המכחיל/ של האופק" (אנטומיה) מנצלים את היופי שאפשר ליצור ע"י תחכום של השפה. ישנן דוגמאות בהן אדף מותח את החוט של סידור המילים במשפט עד לנקודה שהוא נשמע מאוד מעושה ("משתלהבות ההברות אל עומק הגרון/ אכזר גם אני/ אך לא עד כדי להמיט אהבה" ערבית - עמ´ 37) ולפעמים גם ממש לא מובן. אחד הדברים שמאוד מקשים על ההבנה של הוא השימוש המינימליסטי בסימני פיסוק. אני לא מבין, מה - הוא שילם על כל פסיק מקף ונקודה שהוא כל כך חסך בהם? הוא ניסה להתחרות בתומאס מאן (שהפך את הכתיבה המסובכת למטרה בפני עצמה - עד כדי עמוד שלם שהוא משפט אחד וכד´. כל זה בפרוזה)? ישנם משפטים, ארוכים כאורך הגלות שקשים לפיענוח כקושי הבנת ההשרדות בזמן הגלות, רק בגלל חוסר השימוש המשווע בסימני פיסוק. זהו. לסיכום, התחושה שלי היא שהספר היה יוצא נשכר מעבודת עריכה קפדנית של עורך שירה מקצועי שלא היה מעורב רגשית בחומר הכתוב. לא שיש לי ספק לגבי ההכרות הלשונית של אדף עם נבכי השפה העברית, אלא שיש לי תחושה שמתוך נסיון לאמירה אומנותית מסויימת ומתוך קשר רגשי לפרי יצירתו אדף פספס חלק ניכר ממטרתו. אבל כמובן - זו דעתי - האישית והלא מלומדת.
