הנה אלבום מומלץ
אחרי האלבום Cruel Sister המצויין, שהיה אלבום פולקי לחלוטין, ללא כל חומר שיצרו חברי הלהקה אלא רק בלדות עממיות בעיבודים נפלאים של רנבורן, יאנש, קוקס, תומפסון ומקשי - בא האלבום הזה, 1971, והחזיר את היצירתיות. אמנם עדיין יש שם חומרים מסורתיים, אבל גם יצירות של החברים. מעל הכל האלבום הזה מתאפיין בנועזות של החבורה. כמו בגולת הכותרת (בעיני רוב מעריצי הלהקה) Basket of light גם כאן מפליאים יאנש ורנבורן על גיטרותיהם, סיטאריהם, זולצימריהם ומפוחיותיהם. ערוב שכזה של פולק אנגלי, קאנטרי, מוסיקה קלטית, בלוז דרומי וג'אז זה פשוט חוויה לאזניים ששומעות. אני לא יכול לאמר על האלבום הזה שהוא אלבום רוק. זה משונה לכתוב בפורום הזה על אלבום שאיננו אלבום רוק, אבל זו מוסיקה שכל חובבי הרוק, לגווניו, אסור להם שלא יכירו. Wedding Dress הנהדר פותח את החבילה הזו, איזה מקצב שבא מהערפילים של אירלנד או מהיערות של נוטינגהאם. אין לי מושג מאיפה, אבל כשהוא בא ללונדון ומושר בפיה של גדולת החולמניות הבריטיות, ומושא חלומותיו של הבוס המהולל שלנו, אין לו שני. Will the Circle Be Unbroken לוקח אותנו לאמריקה. אנחנו רגילים ללהקות בריטיות שכבשו את אמריקה עם מוסיקה שהם לקחו ממנה בהשאלה. פנטאנגל לא קרעו את היבשת החדשה ולא עשו שם מי-יודע-מה, אבל איזה יופי של פולק אמריקאי. כאילו אנחנו יושבים בוילאג' אי שם לקראת תום מלחמת העולם ומאזינים לוודי גאת'רי ולפיט סיגר ושרים איתם יחד. אלה רק שתיים מהפנינים. לא אפרט את כל השאר ורק אומר - רנבורן על גיטרה חשמלית ועל סיטאר, יאנש על האקוסטית - זה שילוב שמרעיד את הלב בכל פעם מחדש. והפעם נוסף גם תיפוף מקסים של טרי קוקס, שמשום מה נוטים לדחוק אותו לפינה מול שני ענקי הגיטרה וענק הבאס דני ת'ומפסון (שעושה גם הוא עבודת קודש - כהרגלו). ובכן, המתופפים שבינינו: לא צריך להתחרע על התופים בלהקת איצטדיונים מזיעה או לאלתר בוירטואוזיות בלהקת מטאל מזוויעה, או לחליפין ובכלל לא בתור השוואה - לנגן בגאוניות בלהקת בלוז רוק משולשת דוגמת הג'ינג'י של הקצפת. מספיק להיות בלהקה שלא כל-כך מתאימה להגדרות שיש במילון המוסיקה כדי להחשב אחד מגדולי המקישים -ואני לא מגזים. יצא בדיסק בשנת 200, נדמה לי שזה משהו גרמני (זו המומחיות של רעבל - אז אני משאיר לו את זה) ואת התקליט אני מתכוון להשיג ממישהו שכותב כאן לפעמים - אם הוא לא מכר אותו למישהו אחר. יקי
אחרי האלבום Cruel Sister המצויין, שהיה אלבום פולקי לחלוטין, ללא כל חומר שיצרו חברי הלהקה אלא רק בלדות עממיות בעיבודים נפלאים של רנבורן, יאנש, קוקס, תומפסון ומקשי - בא האלבום הזה, 1971, והחזיר את היצירתיות. אמנם עדיין יש שם חומרים מסורתיים, אבל גם יצירות של החברים. מעל הכל האלבום הזה מתאפיין בנועזות של החבורה. כמו בגולת הכותרת (בעיני רוב מעריצי הלהקה) Basket of light גם כאן מפליאים יאנש ורנבורן על גיטרותיהם, סיטאריהם, זולצימריהם ומפוחיותיהם. ערוב שכזה של פולק אנגלי, קאנטרי, מוסיקה קלטית, בלוז דרומי וג'אז זה פשוט חוויה לאזניים ששומעות. אני לא יכול לאמר על האלבום הזה שהוא אלבום רוק. זה משונה לכתוב בפורום הזה על אלבום שאיננו אלבום רוק, אבל זו מוסיקה שכל חובבי הרוק, לגווניו, אסור להם שלא יכירו. Wedding Dress הנהדר פותח את החבילה הזו, איזה מקצב שבא מהערפילים של אירלנד או מהיערות של נוטינגהאם. אין לי מושג מאיפה, אבל כשהוא בא ללונדון ומושר בפיה של גדולת החולמניות הבריטיות, ומושא חלומותיו של הבוס המהולל שלנו, אין לו שני. Will the Circle Be Unbroken לוקח אותנו לאמריקה. אנחנו רגילים ללהקות בריטיות שכבשו את אמריקה עם מוסיקה שהם לקחו ממנה בהשאלה. פנטאנגל לא קרעו את היבשת החדשה ולא עשו שם מי-יודע-מה, אבל איזה יופי של פולק אמריקאי. כאילו אנחנו יושבים בוילאג' אי שם לקראת תום מלחמת העולם ומאזינים לוודי גאת'רי ולפיט סיגר ושרים איתם יחד. אלה רק שתיים מהפנינים. לא אפרט את כל השאר ורק אומר - רנבורן על גיטרה חשמלית ועל סיטאר, יאנש על האקוסטית - זה שילוב שמרעיד את הלב בכל פעם מחדש. והפעם נוסף גם תיפוף מקסים של טרי קוקס, שמשום מה נוטים לדחוק אותו לפינה מול שני ענקי הגיטרה וענק הבאס דני ת'ומפסון (שעושה גם הוא עבודת קודש - כהרגלו). ובכן, המתופפים שבינינו: לא צריך להתחרע על התופים בלהקת איצטדיונים מזיעה או לאלתר בוירטואוזיות בלהקת מטאל מזוויעה, או לחליפין ובכלל לא בתור השוואה - לנגן בגאוניות בלהקת בלוז רוק משולשת דוגמת הג'ינג'י של הקצפת. מספיק להיות בלהקה שלא כל-כך מתאימה להגדרות שיש במילון המוסיקה כדי להחשב אחד מגדולי המקישים -ואני לא מגזים. יצא בדיסק בשנת 200, נדמה לי שזה משהו גרמני (זו המומחיות של רעבל - אז אני משאיר לו את זה) ואת התקליט אני מתכוון להשיג ממישהו שכותב כאן לפעמים - אם הוא לא מכר אותו למישהו אחר. יקי
