הנדיב פרק מס 17.
בבוקרו של יום עבודה שגרתי נכנסו בני הכריש ובני חבורתו למקום עבודתו של מוטי. שני המנהלים של מוטי, קמו בחופזה לנוכח ההתפרצות אך בני חייך אליהם חיוך רחב, חושף את שן הזהב שלו ובתוכה יהלום מנצנץ. פניו המחייכות הבלתי מגולחות בתוספת נצנוץ היהלום ומעילי העור המאיימים שלגופם עשו את שלהם ושני הבוסים זחלו בחזרה לחוריהם כדי להימנע "ממפגש תרבויות" בלתי נעים. מוטי, ישב כהרגלו על מסך הסיליקון גרפיקס 19 אינטש ועסק בעבודה גרפית שגרתית עבור הלקוחות. באדישות מה קיבל את העובדה שהחבורה המוזרה מקיפה אותו. "כן, מה אפשר לעזור לכם?" פנה בקולו, תמים ככל שיכול היה להיות. "מוטי כהן?" שאל הכריש וחשף שוב את חיוך הזהב-יהלום שלו. "כן?" שאל בתמיהה. "ידידך קרמניצר ביקש מאיתנו שנעזור לו לגבות את החוב שלך". "החוב שלי? ואני חשבתי שאיני חייב לו דבר? בעצם איני מכיר אותו כלל, להוציא איזו פגישה סהרורית אחת שהוא טרח לארגן לי?" "מממ…" חשב בני הכריש בעיניים בוחנות וגירד את סנטרו הלא מגולח. "אז למה אתה סבור שהוא דרש מאיתנו לדאוג לכך שתגיע אליו להסדר?" חייך וקרץ. מוטי לא טעה לרגע, פניו המאוד לא סימפטיות של בני חייכו אליו אולם מתחתן ידע, האלימות עלולה להתפרץ בכל רגע. "אוקיי" אמר מוטי כמתנצל, "אני אגש אליו". "בקרוב!" אמר בני הכריש, "בקרוב!" והוציא את חוט החשמל של המחשב מן התקע. "אוקיי, אדבר עימו כבר היום ואסלק את אי ההבנה". חייך מוטי ככל שיכל. "יופי, תעשה את זה כדי שלא נצטרך לחזור לכאן, דע לך כי אנו יודעים עליך הכל, גם היכן אתה גר". "אוקיי" מיהר מוטי הכנוע לומר, הוא קם מכסאו במאמץ להובילם אל מחוץ למשרדו. ביציאה נפל לפתע מסך המחשב הגדול על הרצפה בקול רעש גדול והתנפץ לרסיסים. מוטי חרק בשיניו. בני הכריש חייך בנעימות למוטי קודם שנעלם. "שלא אשמע ממך יותר" היו דבריו האחרונים. לאחר שנעלמו החל מוטי באריזת מעט מטלטליו וכשהגיעו שני הבוסים שלו צווחים כמטורפים ושלחו אותו הביתה לכל הרוחות, מקוננים מרה על הציוד החיוני שנשבר הוא כבר היה מוכן לתזוזה.
בבוקרו של יום עבודה שגרתי נכנסו בני הכריש ובני חבורתו למקום עבודתו של מוטי. שני המנהלים של מוטי, קמו בחופזה לנוכח ההתפרצות אך בני חייך אליהם חיוך רחב, חושף את שן הזהב שלו ובתוכה יהלום מנצנץ. פניו המחייכות הבלתי מגולחות בתוספת נצנוץ היהלום ומעילי העור המאיימים שלגופם עשו את שלהם ושני הבוסים זחלו בחזרה לחוריהם כדי להימנע "ממפגש תרבויות" בלתי נעים. מוטי, ישב כהרגלו על מסך הסיליקון גרפיקס 19 אינטש ועסק בעבודה גרפית שגרתית עבור הלקוחות. באדישות מה קיבל את העובדה שהחבורה המוזרה מקיפה אותו. "כן, מה אפשר לעזור לכם?" פנה בקולו, תמים ככל שיכול היה להיות. "מוטי כהן?" שאל הכריש וחשף שוב את חיוך הזהב-יהלום שלו. "כן?" שאל בתמיהה. "ידידך קרמניצר ביקש מאיתנו שנעזור לו לגבות את החוב שלך". "החוב שלי? ואני חשבתי שאיני חייב לו דבר? בעצם איני מכיר אותו כלל, להוציא איזו פגישה סהרורית אחת שהוא טרח לארגן לי?" "מממ…" חשב בני הכריש בעיניים בוחנות וגירד את סנטרו הלא מגולח. "אז למה אתה סבור שהוא דרש מאיתנו לדאוג לכך שתגיע אליו להסדר?" חייך וקרץ. מוטי לא טעה לרגע, פניו המאוד לא סימפטיות של בני חייכו אליו אולם מתחתן ידע, האלימות עלולה להתפרץ בכל רגע. "אוקיי" אמר מוטי כמתנצל, "אני אגש אליו". "בקרוב!" אמר בני הכריש, "בקרוב!" והוציא את חוט החשמל של המחשב מן התקע. "אוקיי, אדבר עימו כבר היום ואסלק את אי ההבנה". חייך מוטי ככל שיכל. "יופי, תעשה את זה כדי שלא נצטרך לחזור לכאן, דע לך כי אנו יודעים עליך הכל, גם היכן אתה גר". "אוקיי" מיהר מוטי הכנוע לומר, הוא קם מכסאו במאמץ להובילם אל מחוץ למשרדו. ביציאה נפל לפתע מסך המחשב הגדול על הרצפה בקול רעש גדול והתנפץ לרסיסים. מוטי חרק בשיניו. בני הכריש חייך בנעימות למוטי קודם שנעלם. "שלא אשמע ממך יותר" היו דבריו האחרונים. לאחר שנעלמו החל מוטי באריזת מעט מטלטליו וכשהגיעו שני הבוסים שלו צווחים כמטורפים ושלחו אותו הביתה לכל הרוחות, מקוננים מרה על הציוד החיוני שנשבר הוא כבר היה מוכן לתזוזה.