הנגיף הרדום התפרץ
שלום לכולם, שמי אייל אני בן 22 והחל מהימים האחרונים אני "אופנוען צעיר" (ואיזה טחינת צעירות אני מקבל...פרטים בהמשך). הדרך שלי להיות אופנוען היתה עמוסה בתלוליות אך שווה כל מאמץ (בשאיפה...) והסיפור שלי הוא כזה.. אני לא יודע להצביע על השלב במדויק בחיים שהרגשתי שנדבקתי בנגיף ,אולי זו הפעם ההיא שהייתי בן 12 ואחותי הגיעה על 600-אף ,או אולי הרבה לפני בגיל 7 שראיתי האופוע-ברים...אבל הוא כבר שם שנים... בכל מקרה הנגיף היה אצלי רדום בערך עד גיל 18 (כנראה משהו שאמא שמה בקולה שהרדים אותו...), אבל בגיל 18 החיסון של אמא נכשל וניסיתי את מזלי ולהוציא רישיון אך הניסיון נעצר כאשר אמא שלי אמרה לי שאם אני רוצה להוציא רישיון אני יכול אבל היא לא תממן לי את המורה (בקטנה היו חסכונות). ולא תתן לי את הרכב לנסוע לשיעורי נהיגה,שגם על זה יכולתי להתגבר למרות שאני גר במושב ולצאת ממנו סיוט,אבל מקסימום קצת טרמפים. אבל הדבר שהרג את הנגיף לחלוטין הוא האיום הקשה שאם אני יוציא רישיון אני יאלץ למצוא מקום מגורים חדש לעצמי לא היה לי לאן ללכת.... הגיע הצבא ושירות קרבי והמחשבות על הנושא נרדמו עד שדיברתי באיזה סיור עם חבר והוא סיפר לי על המורה מב"ש שאפשר להוציא אצלו רישיון ביום אחד. הספקות היו גדולות אבל התחלתי לברר איך אני מארגן את כל הנושא (טופס ,קביעת מועד עם המורה וכו'....). הנגיף כמעט והתפרץ אלא ששבוע לפני הרגילה אני רואה פרסום בכלו-בודק ומבין שרפי גינת הרס לי את הרישיון. מי היה מאמין..??? רפי גינת??? הבנתי שמורה חאפר לא בשבילי. העניין נדחה אך האחד הימים חשבתי לעצמי שאולי אני יצבור 2 ריגילות וככה אני יוכל לאפשר לעצמי לבצע את הרישיון בצורה סטנדרטית. אבל עם המזל שלי ירדנו לעזה (לפני ההתנתקות) ולא יכולתי לקחת אפילו רגילה אחת בקושי. קצת לפני סיום הקו כבר התחלתי לדמיין איך אני חוזר הביתה ומבלה את הזמן שלי על איזה 500 חביב ומתענג על כל רגע. אבל המזל לא מאיר פנים אצלי וקצת לפני סיום הקו עברתי ניתוח ברגל שגרם לשיחרורי המוקדם מצה"ל ותקופה החלמה ארוכה. אבל בתקופת החלמה עוד דמיינתי שאני יחלים ויוכל לעשות את הרישיון המיוחל,אך אחרי חודש של שיקום התברר שיש לי פגיעה חריפה בעצב ברגל שמאל דבר שגרם לשיתוק בכף רגל שמאל. כמעט ושרפתי את כל בית חולים ברזילי כשנפל לי האיסמון שהחלום שלי ירד לטימיון ועל אופנוע אני כבר לא ירכב. המשכתי בחיים מצאתי עבודה שנתנה לי פחית ככל שהתקדמתי ,התחלתי ללמוד ואפילו עברתי לגור לבד. אבל על החלום לא ויתרתי כל לילה בשקט במקלחת ביצעתי לעצמי פיזיוטרפיה לקרסול כדי לאפשר לעצב להחלים. אחרי שנתיים החל שיפור ונסעתי עם חברים להוציא טופס ללימוד נהיגה ואז התברר לי ששינו את התקנות ועכשיו במקום רישיון עד 500 אני עוד A1 שזה עד 33 כ"ס.אבל זה בקטנה עשיתי בדיקת עיניים אך שם גם עצרתי בגלל שהחברה נלחצה שסיפרתי לה שאני הולך להגשים את החלום וניסתה לשכנע אותי לא לעשות זאת. אחרי הסבר ארוך שאין מצב שאני מוותר היא ביקשה ממני לדחות ב4 חודשים כדי שהיא תשתחרר מהצבא ותוכל לעשות רישיון גם כן (משביז לגמרי אבל לפחות היא זורמת איתי). הזמן עבר וכעבור 6 חודשים (רימתה אותי האישה) הלכנו להוציא טופס שוב רק שפתאום קלטתי ששינו את התקנות ופתור מתאוריה אני כבר לא יקבל. שלחתי מכתבים למופז וכל כתבי התחבורה של החדשות (ynet,ערוץ 2,ערוץ 10) אך זה לא עזר ולא רציתי שזה יעכב אותי. קצת ריענון והלכנו אני והחברה לעשות תיאוריה. היום כל העסק יותר פשוט יושבים מול מחשב ומקבלים תוצאה במקום. ובאותו היום כבר קבעתי שיעור לי ולה.... בשיעור הנגיף התפרץ זה היה תענוג,החיוך לא ירד לי מהפרצוף גם 4 שעות אחרי השיעור. תיקתקתי את השיעורים ותוך שבוע היה לי רישיון....איזה כיף....(ד"א אמא לא יודעת כלום,אז אל תספרו לה!) החברה לא עשתה איתי טסט (לחץ בעבודה...) אבל היא עשתה שבוע אחרי ועברה גם (טסט ראשון..איזה מלכה...) עכשיו הגיע השלב הכיפי...בחירת האופנוע... אני תמיד אהבתי אופנועי כביש,לכן הכלי היחידי שסיקרן אותי הוא יוסאנג 250R,לכן התקשרתי לסוכנות וקבעתי נסיעת מבחן ליום שישי. בפליאה הם לא חששו מלתת לרוכב צעיר עם חצי שעה ניסיון לקחת אופנוע שלהם לנסיעת מבחן. הגעתי עם החברה והסתכלתי ופשוט נדהמתי מהיופי של הכלי הוא פשוט יפה. אבל החברה התיישבה והוא פשוט היה גדול עליה (היא 1.55 מ'),בכל זאת יצאתי לנסיעה וזה הפעם הראשונה שאני נוהג מאז הטסט,היה פשוט תענוג החיוך לא ירד לי למרות שאיזה מונית שעברה באדום כמעט דרסה אותי,אבל זה סיפור לפעם אחרת. באותו היום גם הודיעו לי שהגיע הNinja 250 לסניף של מטרו בשוקן...אחרי קצת הליכה (אני לא מת"א וחנייה זה אסון) מהסניף של יוסאנג לרחוב שוקן הגעתי למטרו. כבר בכניסה הוא עמד והסתכל עלי הוא היה ירוק וחמוד...אבל היוסאנג פשוט הדליק אותי והייתי בהיי מנסיעה עליו (על הנינג'ה בכלל לא דיברו על נסיעות מבחן בזמן הקרוב). אבל החברה התיישבה עליו והוא התאים לה והיא הרגישה יותר בטוח על הכלי,אז התיישבתי גם והוא פשוט גרם לי לאבד את כל התתלהבות מהיוסאנג,הוא פשוט יותר... אחרי 20 דק' בסוכנות ושיחה שמתי מקדמה של 500 ש"ח והתחלתי לחכות שהכלי יגיע לארץ. ביום רביעי האחרון אחרי 4 שנים של מאמץ הוצאתי את הכלי מהסוכנות והתחלתי את דרכי כאופנוען. שמו בישראל ג'סי והוא הניג'ה 250R השחור שלי מאותו רגע אני מרגיש את טחינת הצעירות,הרצה על 250 זה לא דבר נעים.אני לא יכול לעבור את 4500 סל"ד שזה בערך 70 קמ"ש בהילוך 6. זה מתיש ומפחיד לעלות על כביש מהיר,אבל עוד 850 ק"מ למנייאק. מקווה שזו התחלה של משהו טוב... סעו בזהירות ומקווה להכיר טוב יותר את כולכם. אייל
שלום לכולם, שמי אייל אני בן 22 והחל מהימים האחרונים אני "אופנוען צעיר" (ואיזה טחינת צעירות אני מקבל...פרטים בהמשך). הדרך שלי להיות אופנוען היתה עמוסה בתלוליות אך שווה כל מאמץ (בשאיפה...) והסיפור שלי הוא כזה.. אני לא יודע להצביע על השלב במדויק בחיים שהרגשתי שנדבקתי בנגיף ,אולי זו הפעם ההיא שהייתי בן 12 ואחותי הגיעה על 600-אף ,או אולי הרבה לפני בגיל 7 שראיתי האופוע-ברים...אבל הוא כבר שם שנים... בכל מקרה הנגיף היה אצלי רדום בערך עד גיל 18 (כנראה משהו שאמא שמה בקולה שהרדים אותו...), אבל בגיל 18 החיסון של אמא נכשל וניסיתי את מזלי ולהוציא רישיון אך הניסיון נעצר כאשר אמא שלי אמרה לי שאם אני רוצה להוציא רישיון אני יכול אבל היא לא תממן לי את המורה (בקטנה היו חסכונות). ולא תתן לי את הרכב לנסוע לשיעורי נהיגה,שגם על זה יכולתי להתגבר למרות שאני גר במושב ולצאת ממנו סיוט,אבל מקסימום קצת טרמפים. אבל הדבר שהרג את הנגיף לחלוטין הוא האיום הקשה שאם אני יוציא רישיון אני יאלץ למצוא מקום מגורים חדש לעצמי לא היה לי לאן ללכת.... הגיע הצבא ושירות קרבי והמחשבות על הנושא נרדמו עד שדיברתי באיזה סיור עם חבר והוא סיפר לי על המורה מב"ש שאפשר להוציא אצלו רישיון ביום אחד. הספקות היו גדולות אבל התחלתי לברר איך אני מארגן את כל הנושא (טופס ,קביעת מועד עם המורה וכו'....). הנגיף כמעט והתפרץ אלא ששבוע לפני הרגילה אני רואה פרסום בכלו-בודק ומבין שרפי גינת הרס לי את הרישיון. מי היה מאמין..??? רפי גינת??? הבנתי שמורה חאפר לא בשבילי. העניין נדחה אך האחד הימים חשבתי לעצמי שאולי אני יצבור 2 ריגילות וככה אני יוכל לאפשר לעצמי לבצע את הרישיון בצורה סטנדרטית. אבל עם המזל שלי ירדנו לעזה (לפני ההתנתקות) ולא יכולתי לקחת אפילו רגילה אחת בקושי. קצת לפני סיום הקו כבר התחלתי לדמיין איך אני חוזר הביתה ומבלה את הזמן שלי על איזה 500 חביב ומתענג על כל רגע. אבל המזל לא מאיר פנים אצלי וקצת לפני סיום הקו עברתי ניתוח ברגל שגרם לשיחרורי המוקדם מצה"ל ותקופה החלמה ארוכה. אבל בתקופת החלמה עוד דמיינתי שאני יחלים ויוכל לעשות את הרישיון המיוחל,אך אחרי חודש של שיקום התברר שיש לי פגיעה חריפה בעצב ברגל שמאל דבר שגרם לשיתוק בכף רגל שמאל. כמעט ושרפתי את כל בית חולים ברזילי כשנפל לי האיסמון שהחלום שלי ירד לטימיון ועל אופנוע אני כבר לא ירכב. המשכתי בחיים מצאתי עבודה שנתנה לי פחית ככל שהתקדמתי ,התחלתי ללמוד ואפילו עברתי לגור לבד. אבל על החלום לא ויתרתי כל לילה בשקט במקלחת ביצעתי לעצמי פיזיוטרפיה לקרסול כדי לאפשר לעצב להחלים. אחרי שנתיים החל שיפור ונסעתי עם חברים להוציא טופס ללימוד נהיגה ואז התברר לי ששינו את התקנות ועכשיו במקום רישיון עד 500 אני עוד A1 שזה עד 33 כ"ס.אבל זה בקטנה עשיתי בדיקת עיניים אך שם גם עצרתי בגלל שהחברה נלחצה שסיפרתי לה שאני הולך להגשים את החלום וניסתה לשכנע אותי לא לעשות זאת. אחרי הסבר ארוך שאין מצב שאני מוותר היא ביקשה ממני לדחות ב4 חודשים כדי שהיא תשתחרר מהצבא ותוכל לעשות רישיון גם כן (משביז לגמרי אבל לפחות היא זורמת איתי). הזמן עבר וכעבור 6 חודשים (רימתה אותי האישה) הלכנו להוציא טופס שוב רק שפתאום קלטתי ששינו את התקנות ופתור מתאוריה אני כבר לא יקבל. שלחתי מכתבים למופז וכל כתבי התחבורה של החדשות (ynet,ערוץ 2,ערוץ 10) אך זה לא עזר ולא רציתי שזה יעכב אותי. קצת ריענון והלכנו אני והחברה לעשות תיאוריה. היום כל העסק יותר פשוט יושבים מול מחשב ומקבלים תוצאה במקום. ובאותו היום כבר קבעתי שיעור לי ולה.... בשיעור הנגיף התפרץ זה היה תענוג,החיוך לא ירד לי מהפרצוף גם 4 שעות אחרי השיעור. תיקתקתי את השיעורים ותוך שבוע היה לי רישיון....איזה כיף....(ד"א אמא לא יודעת כלום,אז אל תספרו לה!) החברה לא עשתה איתי טסט (לחץ בעבודה...) אבל היא עשתה שבוע אחרי ועברה גם (טסט ראשון..איזה מלכה...) עכשיו הגיע השלב הכיפי...בחירת האופנוע... אני תמיד אהבתי אופנועי כביש,לכן הכלי היחידי שסיקרן אותי הוא יוסאנג 250R,לכן התקשרתי לסוכנות וקבעתי נסיעת מבחן ליום שישי. בפליאה הם לא חששו מלתת לרוכב צעיר עם חצי שעה ניסיון לקחת אופנוע שלהם לנסיעת מבחן. הגעתי עם החברה והסתכלתי ופשוט נדהמתי מהיופי של הכלי הוא פשוט יפה. אבל החברה התיישבה והוא פשוט היה גדול עליה (היא 1.55 מ'),בכל זאת יצאתי לנסיעה וזה הפעם הראשונה שאני נוהג מאז הטסט,היה פשוט תענוג החיוך לא ירד לי למרות שאיזה מונית שעברה באדום כמעט דרסה אותי,אבל זה סיפור לפעם אחרת. באותו היום גם הודיעו לי שהגיע הNinja 250 לסניף של מטרו בשוקן...אחרי קצת הליכה (אני לא מת"א וחנייה זה אסון) מהסניף של יוסאנג לרחוב שוקן הגעתי למטרו. כבר בכניסה הוא עמד והסתכל עלי הוא היה ירוק וחמוד...אבל היוסאנג פשוט הדליק אותי והייתי בהיי מנסיעה עליו (על הנינג'ה בכלל לא דיברו על נסיעות מבחן בזמן הקרוב). אבל החברה התיישבה עליו והוא התאים לה והיא הרגישה יותר בטוח על הכלי,אז התיישבתי גם והוא פשוט גרם לי לאבד את כל התתלהבות מהיוסאנג,הוא פשוט יותר... אחרי 20 דק' בסוכנות ושיחה שמתי מקדמה של 500 ש"ח והתחלתי לחכות שהכלי יגיע לארץ. ביום רביעי האחרון אחרי 4 שנים של מאמץ הוצאתי את הכלי מהסוכנות והתחלתי את דרכי כאופנוען. שמו בישראל ג'סי והוא הניג'ה 250R השחור שלי מאותו רגע אני מרגיש את טחינת הצעירות,הרצה על 250 זה לא דבר נעים.אני לא יכול לעבור את 4500 סל"ד שזה בערך 70 קמ"ש בהילוך 6. זה מתיש ומפחיד לעלות על כביש מהיר,אבל עוד 850 ק"מ למנייאק. מקווה שזו התחלה של משהו טוב... סעו בזהירות ומקווה להכיר טוב יותר את כולכם. אייל
