המתנה

[shellyland]

אבל היא התייחסה לפגיעה

כסוג של בחירה, שראוי שתעשה אחרת.

 

[אלי ו.]

זה נכון במידה מסויימת

לא כולנו מצליחים או מסוגלים תמיד לעשות את זה אבל יש לנו בחירה ושליטה חלקית גם בתגובות רגשיות. זה לא מפחית או מזלזל בתגובה הרגשית שבחרנו בה. כמה פעמים מישהו התנהג אלייך בגסות רוח ואת היית המומה לרגע קט ואז שקלת אם להעלב עד עמקי נשמתך או פשוט להתייחס אליו כאל אידיוט? אם להפגע, להסתובב ולחייך או לתקוף ולהראות לו ולכולם עד כמה הוא טיפש וגס רוח. הבחירה הזו אינה בלתי רגשית ולעתים היא כמעט "אוטומטית", אבל היא בכ"ז קיימת. אם בחרת להעלב עד עמקי נשמתך אולי אני אחשוב שעשית בחירה שונה ממה שאני הייתי בוחר, אבל עדיין אכבד את העובדה שרגשותייך נפגעו מכיון שהם באמת נפגעו ואני לא יכול לדעת איזה תעצומות נפש היתה עולה לך בחירה אחרת. יצא לי לחשוב מעט בשנים האחרונות על הנושא מכיון שיש לי בן קצת חם מזג שהצליח להכניס עצמו לצרות מאחר והבחירה האוטומטית שלו לסיטואציות חברתיות רבות היתה כעס. לקח לי קצת זמן לגרום לו להבין שבכל סיטואציה יש לו בחירה איך להגיב ושלא תמיד כעס והתפרצות היא התגובה שתביא לו את התוצאות שהוא מעונין בהן ולעתים עליו לכבוש את התגובה האוטומטית שסיגל לעצמו ולנסות לתרגל שליטה עצמית ולחשוב לרגע על הבחירות העומדות בפניו.

 

[טופז2]

יש ספר

שמעמיק לחקור בענין הזה, שמו "רגש והגיון" של ריצ'ארד לזרוס. בספר הזה, המחבר מנתץ את האמונה העממית שלפיה הרגשות הם אינם רציונליים ואפילו מוכיח שהרגשות ותהליכי החשיבה האנילטית קשורים קשר בל ינתק הוא מעודד לבדוק ולגלות, לדוגמא נניח, במצב של אדם כעוס רוב הזמן ועוד, מדוע זה כך, ממה זה נובע - איזו משמעות אישית "הולבשה" על מצב מסוים ואשר ממנה נדרכה רגישות, הרגשת השפלה אולי....אפשר להשליך את השאלות הללו גם על שאר הרגשות. המודעות לטענתו, עוזרת להבין אותם, את הרגשות, לקבל אותם וכך לשלוט בהם יותר טוב.

 

[סאקרה]

עוד זוית-עדות של נהריינית מהמקלט

עדות ממוקלטת. ולכל מי שלא הבין אותי- מילות הסבר ברשותכם- הגישה שלי (והיא פתוחה לביקורת ודיון,כמובן) היא כזו: בשעת חרום ובמצבי לחץ,חשוב להרתם ולעשות. זריעת יאוש ודמורליזציה לא משרתים אף אחד,ובוודאי לא את האדם הסובל מהם. כדי לא להפוך לטורח, האחריות המוטלת על הלחוצים היא-לקבל טיפול. יש מי שמעניק את הטיפולים האלה,כיון שכיום אנחנו מודעים לבעיה. אחת הטכניקות העוזרת לא לשקוע בדיכדוך-היא עשיה לטובת הכלל והתגייסות למאמץ. מחקרים שנעשו אחרי הבליץ הלונדוני,הוכיחו שאנשים שהמשיכו לעבוד,או החזיקו בתפקידי חרום,לא נפגעו נפשית.

 

[עפרונית מהודרת]

לי זה עדיין

נשמע רע. יתר על כן, זה נשמע לי קצת מתנשא להגיד לאדם שנמצא בצרה אובייקטיבית, ומספר בפורום על הרגשות שלו (ולא על מה ש"צריך" לעשות) שמה שהוא עושה זה "זריעת ייאוש ודמורליזציה". ושהוא צריך טיפול?? לא. ממש לא אוהבת.

 

[צימעס]

אם למישהו קשה

למה לא להציע לו לקבל טיפול?

 

[עפרונית מהודרת]

כי הטיפול

לא יפתור את הבעיה האובייקטיבית (ההפצצות).

 

[תרנגולת ערומה]

כי הוא יודע מה הוא צריך

והוא ביקש את זה פה לא פעם: אמפטיה.

 

[סאקרה]

והצורך באמפטיה לדעתך,מצדיק

את הביקורת הגורפת והפסימית נגד כל דבר? את החידלון ? את התאורים החד מימדיים,כאילו היו מציאות כללית? לדעתי לא. את האמפטיה אפשר להשיג באמצעים הרבה יותר חיוביים. בעיני השגת אמפטיה באמצעים מניפולטיביים,גרועה בכל זמן ובמלחמה השלכותיה רחבות.

 

[תרנגולת ערומה]

אני חושבת שהביקורת בהחלט במקום.

 

[החטא והשופטת]

../images/Emo6.gif

כלומר - אם מישהו אומר "רע לי ואני צריך שתבינו את זה" - זאת מניפולציה להשגת אמפטיה?

 

[סאקרה]

../images/Emo46.gifלא, אבל אם מישהו אומר

"שום דבר לא מתפקד" "האנשים זרוקים במקלטים ללא מזון,מים וחשמל" "אין איפה למשוך כסף" ועוד מבחר של "עובדות"- זו מניפולציה. די לקרוא מה שכותבים אנשים שחיים שני רחובות על יד,כדי לראות כמה המניפולציה לא הוגנת. ןלמען הסר ספק,אני לא עובדת בעיריה ולא שייכת לצוותי החרום. היתי במקום יומיים,דיברתי עם אנשים וראיתי את המצב במו עיני. מי שאומר-"אני בלחץ,בבקשה עיזרו לי"-אני מעריכה ועוזרת כמיטב יכולתי. גם להתכחש למצבך,גם להשליך את הבעיות הפרטיות שלך על המערכת וגם לא לנקוף אצבע כדי לשנות משהו מחייב לדעתי ,ביקורת וניעור.

 

[צימעס]

אני לא מכירה מצב בו ניעור

גורם למישהו לומר "ואי, איך שנאי התחרפנתי!". מה כן? אמפאתיה, די זמן עד שהוא רחוק מהמקרה, ואז יכולה להיות גם אצלו פרספקטיבה שמאפשרת לראות את עצמו. > אמא לילדים <

 

[סאקרה]

עפרונית,צר לי שאת גוררת שוב ושוב

את הדיון לפסים אישיים. הרי התנצלתי על שהעברתי "ויכוח משפחתי" לאור הפורום. אני לא רוצה לדון במקרה הפרטי של גולש זה או אחר, אלא בתופעה, כל קושי בחיים ,מאפשר לנו לבחור דרכי התמודדות,אני מסכימה עם מסקנת החוקר,שהעלתה טופז2 בסיכומו של דבר הבחירות בידינו. יש מי שבוחר להכנס ליאוש,לאפטיות,לחוסר מעש ולבקורתיות פסימית ויש מי שבוחר לקחת את גורלו בידיו,לחפש פתרונות וליישם אותם. על סמך מחקרים מסתבר,שחסרי המעש משליכים את יאושם על הסביבה ואילו הפעילים-מעודדים ועוזרים פיזית ונפשית לעצמם ולסביבה. כאשר מצב החרום הוא ציבורי-כללי,(כמו במלחמה הנוכחית) ההשלכות של תגובת הפרט על הכלל הן גדולות. לכן הגבתי על הדברים. אני לא מתייחסת בשום אופן לנפגעי חרדה מובהקים. אלה מזוהים מיד עי כוחות ההצלה ונלקחים לטיפול מסודר בבתי חולים.

 

[עפרונית מהודרת]

אם כך,

נראה לי שכל מה שנשאר לנו הוא: להסכים שלא להסכים. אני לא יודעת למה את קוראת לזה "ויכוח משפחתי". האם את וחטיאר קרובי משפחה? אני בכל אופן, לא קרובת משפחה של אף אחד מכם, ואני מרגישה שמיציתי את הדיון.

 

[החטא והשופטת]

על סמך אילו מחקרים?

 

[החטא והשופטת]

במיוחד כשמדובר בחבר פורום ותיק

שבא לכאן בשביל לשתף את חבריו במה שעובר עליו.

 

[סאקרה]

את מוזמנת להעניק את כל האמפטיה שיש

לך. לא תהיי הראשונה שנפלה למלכודת הדבש והאימה. בהצלחה!

 

[החטא והשופטת]

"מלכודת הדבש והאימה"?! ../images/Emo6.gif

את קוראת מה שאת כותבת?!

 

[סאקרה]

יותר טוב..../images/Emo8.gif

אני חיה את זה..

את מוזמנת לטריפ.. אחלה חוויה..