המשך ...
אני רואה מסביבי את כל החברים שלי נשואים, עם ילדים ואני שואלת את עצמי – מה איתי? מה לא בסדר איתי שהם שם ואני לא? שאני לא הצלחתי? למה להם זה הלך כל כך בקלות ולי זה בייסורים? מס' חברות ניסו להכיר לי בן זוג והייתי מוכנה לנסות, להכיר אבל איכשהו כל פעם זה לא יצא לפועל מסיבה כזו או אחרת (אחד לא אוהב שמכירים לו, השני בדיוק התחיל לצאת עם מישהי, השלישי לא התקשר והרביעי פתאום הכיר מישהי וכד'). אני מודה שאני כמעט ולא יוצאת מהבית, ולפעמים אני חושבת לעצמי איך אני אכיר? מצד שני זה ברור לי כשזה צריך להגיע זה יגיע אליי בדרך כזו או אחרת ... האמונה שלי מצד אחד כל כך חזקה שאני מאמינה שאם ה' ירצה הוא פתאום יגיע אליי בדרך לא דרך. מצד שני יש רגעים שאני שואלת את עצמי למה אני עוברת את זה? למה אחרי כל מה שעברתי הייתי צריכה לעבור כזה כאב של ביטול אירוסין וחתונה? כל כך קשה לי עם המבטים והשאלות של אנשים ... כל כך עצוב לי שבכלל הגעתי למצב הזה ... על פניו אני ממשיכה את החיים אבל עמוק בפנים כל כך עצוב לי, ריקני, חלול, משהו חסר לי, כל כך הבנתי שאני זקוקה לזוגיות, שאני אדם שמתאים לו לחיות בזוגיות ולא לבד ואני פשוט לא מצליחה לחזור לחיים שהיו לי לפני שהכרתי אותו ... האמת היא שאני גם לא ממש רוצה ... לא מעניין אותי למצוא את עצמי במסיבות תל אביביות עם אנשים ריקניים וחסרי כל תוכן, שכל מה שמעניין אותם זה הבילוי שלהם המראה, הבית קפה שהם יישבו בו מחר - זה כל כך לא אני ... אני כל כך רוצה שיגיע האחד שאיתו כבר הכל יסתדר ונוכל להקים יחד משפחה ... כל כך מרגישה שזקוקה לזה. וקשה לי, כל יום שעובר, כל סוף שבוע שעובר ... אני מרגישה כבר מוכנה ... אני רוצה שהוא יבוא - אני מתפללת כל כך הרבה, משתדלת להאמין שיהיה טוב, שזה זמני, שיש סיבה שאני עוברת את זה, שהכל לטובה (ואין לי ספק שניצלתי משמים שלא התחתנתי עם הבחור המאוד לא יציב הזה שהיה כנראה גורם לי להמון אומללות אם זה לא היה נגמר). אני רוצה להאמין שיש מישהו שם שיושב למעלה ושומע את התפילות שלי שיעזור לי לצאת מהמצב החשוך הזה ... הבודד הזה ... לא יכול להיות שככה אני אעביר את חיי - אני פשוט לא מסוגלת ... ולא רוצה. הלוואי והייתי יכולה להבין יותר, אולי היה פחות כואב. הלוואי והייתי יכולה להיות בטוחה שיהיה בסדר ... אולי היה לי יותר קל עם הכל.
אני רואה מסביבי את כל החברים שלי נשואים, עם ילדים ואני שואלת את עצמי – מה איתי? מה לא בסדר איתי שהם שם ואני לא? שאני לא הצלחתי? למה להם זה הלך כל כך בקלות ולי זה בייסורים? מס' חברות ניסו להכיר לי בן זוג והייתי מוכנה לנסות, להכיר אבל איכשהו כל פעם זה לא יצא לפועל מסיבה כזו או אחרת (אחד לא אוהב שמכירים לו, השני בדיוק התחיל לצאת עם מישהי, השלישי לא התקשר והרביעי פתאום הכיר מישהי וכד'). אני מודה שאני כמעט ולא יוצאת מהבית, ולפעמים אני חושבת לעצמי איך אני אכיר? מצד שני זה ברור לי כשזה צריך להגיע זה יגיע אליי בדרך כזו או אחרת ... האמונה שלי מצד אחד כל כך חזקה שאני מאמינה שאם ה' ירצה הוא פתאום יגיע אליי בדרך לא דרך. מצד שני יש רגעים שאני שואלת את עצמי למה אני עוברת את זה? למה אחרי כל מה שעברתי הייתי צריכה לעבור כזה כאב של ביטול אירוסין וחתונה? כל כך קשה לי עם המבטים והשאלות של אנשים ... כל כך עצוב לי שבכלל הגעתי למצב הזה ... על פניו אני ממשיכה את החיים אבל עמוק בפנים כל כך עצוב לי, ריקני, חלול, משהו חסר לי, כל כך הבנתי שאני זקוקה לזוגיות, שאני אדם שמתאים לו לחיות בזוגיות ולא לבד ואני פשוט לא מצליחה לחזור לחיים שהיו לי לפני שהכרתי אותו ... האמת היא שאני גם לא ממש רוצה ... לא מעניין אותי למצוא את עצמי במסיבות תל אביביות עם אנשים ריקניים וחסרי כל תוכן, שכל מה שמעניין אותם זה הבילוי שלהם המראה, הבית קפה שהם יישבו בו מחר - זה כל כך לא אני ... אני כל כך רוצה שיגיע האחד שאיתו כבר הכל יסתדר ונוכל להקים יחד משפחה ... כל כך מרגישה שזקוקה לזה. וקשה לי, כל יום שעובר, כל סוף שבוע שעובר ... אני מרגישה כבר מוכנה ... אני רוצה שהוא יבוא - אני מתפללת כל כך הרבה, משתדלת להאמין שיהיה טוב, שזה זמני, שיש סיבה שאני עוברת את זה, שהכל לטובה (ואין לי ספק שניצלתי משמים שלא התחתנתי עם הבחור המאוד לא יציב הזה שהיה כנראה גורם לי להמון אומללות אם זה לא היה נגמר). אני רוצה להאמין שיש מישהו שם שיושב למעלה ושומע את התפילות שלי שיעזור לי לצאת מהמצב החשוך הזה ... הבודד הזה ... לא יכול להיות שככה אני אעביר את חיי - אני פשוט לא מסוגלת ... ולא רוצה. הלוואי והייתי יכולה להבין יותר, אולי היה פחות כואב. הלוואי והייתי יכולה להיות בטוחה שיהיה בסדר ... אולי היה לי יותר קל עם הכל.
אני שמחה בשבילך שאת אישה מקסימה (זה יוצא לך במילים