פרק 8 הנחשק!
הכל תודות לנוגשת העבדים שלי. תודה, חופית-צ'אן! ^_________^ טאקויה הביט מחלון החדר שניתן להם. שלושת חבריו ישנו, או לפחות ניסו לישון. שיחתם עם נימון ובוקומון הדהדה שוב ושוב בראש. ~שני הדיג'ימונים הביטו בילדי האדם לא מאמינים למשמע אוזניהם. "אתה... בטוח... טאקויה-האן?" "מאה אחוז, בוקומון." "עד עכשיו אבל, טאקויה היה היחיד שראה את מה שכרגע סיפר לכם." ג'ונפי העיר. לא ניראה שזה עוזר, כיוון שבוקומון קבר עצמו בספר, מעביר דפים במהירות אדירה. הספר נעצר כאילו בחריקת בלמים. נימון, שניסה להציץ בספר, היווה את ההתנגשות ברכב מהנתיב המקביל כשבוקומון משך במכנסיו.דממה אפפה את החדר הקטן בעוד הדיג'ימון הלבן קרא את הטקסט בשקט כך שאף אחד מלבדו לא ישמע. "בוקומון?" איזומי שאלה בעדינות. "...זה כל כך רע?" ג'ונפי דרש. "תפסיק עם ההתחמקויות ותגיד לנו מה זה!" טאקויה צעק. נימון ניסה להתחבא בחגורתו של בוקומון, אך הועף החוצה. הפר נסגר, ובוקומון פנה ליציאה. "אתם בטח עייפים מהנסיעה. נדבר בבוקר." והדלת ננעלה.~ "קוג'י... למה הכנסת את עצמך?" הוא המשיך להביט בשמיים, מוצא נחמה באינסוף הכחול שמעליו. הוא תמיד חשב שקוג'י דמה לשמיים ליליים. עמוק, מסתורי, לא משנה כמה תנסה, לא תגיע אל הנקודה הזוהרת, כמה קרובה שתיראה לך. אבל באותו זמן, הוא יהיה סביבך, יעטוף אותך, וישמור עליך בשנתך, כמו כוכב שומר. "שני ירחים... למה אין לנו כאלה בעולם שלנו?" ואז זה היכה בו. בלי לשים עליו שוב את החולצה, טאקויה יצא במכנסיו בלבד לאויר הלילה הצונן ובהה בשמיים. "שני ירחים. שניים. אמורים להיות שלושה!" רוח קרירה חלפה על פניו, אך זאת לא תפסה את תשומת ליבו. כמו אחוז דיבוק הוא חיפש בשמי הלילה אחר הירח השלישי. הוא כמעט איבד תקווה כאשר הוא הרגיש משהו נתלה על כתפו ויד קטנה ולבנה הצביע בכיוון מנוגד לשני הירחים האחרים. "שמה, טאקויה-האן. הירח השלישי שמה." בוקומון אמר בטון שגרם להלוויה להראות מלבבת. טאקויה עקב אחרי הכיוון עם מבטו, ואכן, שם הוא היה. ירח כמעט לא קיים. "ל, למה? מה, מה קרה?!" הוא הרגיש תזוזה על כתפו והביט על בוקומון, שירד לאדמה. "זה התחיל לא מזמן. היו שמועות שמשהו נורא מסתובב בעולם הדיגיטלי, אבל אף אחד לא ידע מה זה. ידענו רק דבר אחד." "נו? וזה?" הנער לא בדיוק עמד לתת לדיג'ימון הלבן את הפאוזות הדרמטיות שלו. בוקומון פנה אליו, הבעתו עצובה ומודאגת. טאקויה סרב להאמין שידידו התייאש. "הדבר הזה, מה שזה לא יהיה, לא מעוניין במידע או בקודים של העולם הדיגיטלי. הוא לא רוצה לשלוט בעולם, או כוח, או לפחות, לא בצורה שראינו עד עכשיו." עיניים חומות הביטו שוב לשמיים, הפעם לשני הירחים המלאים. או שטאקויה חשב למלאים. "הדבר היחיד שהדבר הזה רוצה, זה... לאכול. לא ידוע אם הוא ממש מתחזק מזה או לא, אבל... הוא אוכל מה שהוא יכול. לא במובן הפיזי, אחרת זה היה אסון, אבל..." הוא היסס מעט, מקבל בברכה את ההפסקה שטאקויה נתן לו, עדיין בוהה בירחים. "כל מה שבא בדרכו, לא נשאר אותו דבר." טאקויה קמץ את אגרופו. "ואם לא היינו באים בשביל קוג'י וקואיצ'י אז לא היינו יודעים מזה." בוקומון חפר באדמה ברגלו. "לא יכולנו להרשות שיקרה למישהו מכם משהו. אם הוא היה פוגש בכם... רצינו רק לוודא שאין דרך אחרת לטפל בעניין!" "נו?! ויש דרך אחרת?!" הדיג'ימון הקטן הביט ברצפה בבושה. "לא." בן האנוש ידע שאסור לו להתעצבן כל כך. אבל זה לא מנע ממנו לעשות כך. "אנחנו לא צריכים את הצרות שלכם! טיפלנו בהן בעבר ועכשיו יש לנו צרות משלנו! בפעם הבאה שיש לכם בעיה תפטרו אותה או שתודיעו לנו קודם! אנחנו לא תמיד נוכל לבוא כשמאוחר מדי ולהציל הכל בדקה ה91!" בוקומון לקח צעד אחורה, ונראה מבוייש לגמרי. טאקויה נשך את שפתו, מתחרט על דבריו הקשים. "בוקומון, אני..." "אתה צודק." "אה?" "אתה צודק, טאקויה-האן, צודק במאת האחוזים. אנחנו לא יכולים לסמוך עליכם תמיד, אבל אנחנו גם לא יכולים לסמוך על עצמינו!" הדיג'ימון היה על סף דמעות. "ניסינו. תאמין לי שניסינו! אבל שום דבר לא עבד, ואיבדנו דיג'ימונים רבים מדי ל... ל, לדבר הזה!" הדבר הבא שבוקומון עשה הפתיע את טאקויה. בוקומון הוציא את הספר... "הספר הזה... מכיל מידע על כמעט כל דבר בעולם הדיגיטלי..." ...והטיח אותו ברצפה. "...והוא לא יכול אפילו לספר לנו מה קורה כאן!" הקול היחיד שנשמע לזמן די ארוך היתה הרוח. טאקויה הושיט את ידו והיסס קלות. "הצרות שלנו... אתה חושב שאנחנו אוהבים להיות זקוקים לכם?!" הנער לא אהב לראות אף אחד בוכה. בוודאי שלא יצור גאה כמו הדיג'ימון שעמד מולו. לא יודע מה עוד לעשות, הוא לא היסס עוד, וחיבק אותו. זה היה הדבר היחיד שחשב לאפשרי. "דיג'ימונים זקוקים לבני אדם... בזמן שאני מעריץ אותך ואת חבריך, טאקויה-האן... לפעמים אני פשוט מבקש שלא תשובו לעולם הזה. בבקשה תבין אותי." הנער, או יותר נכון, הצד בו שמאז הפעם ההיא הפך לדיג'ימון, הבין. יותר מדי טוב. השעון הכה 2 לאחר חצות. קואיצ'י נאנח שוב והביט בשמיים של העולם האמיתי, יושב על אדן החלון בחדרו בבית החולים. הוא היה רגיל להביט בעצמו מהצד. כשיש אח תאום מתרגלים לזה. אבל להביט בעצמו שוכב על מיטת בית החולים ללא רוח חיים היה יותר מדי כמעט. -קואיצ'י.... קווואייייצ'יייייי...- הוא קפץ, והביט לצדדים במהירות. הקול הזה... הקול הזה רדף אותו מאז הלילה ההוא. הקול הזה... -אחיך מתגעגע אליך, קואיצ'י...- הוא קפא לרגע, אך הצליח למצוא את קולו. ~תעזוב אותו! הוא לא עשה לך כלום!~ כל מה שקיבל חזרה היה צחוק קר. -אה, אבל אתה מבין, הוא כן עשה לי משהו. או יותר נכון, לא עשה. אחיך לא אוהב אותי, קואיצ'י.- ~טוב, תסלח לי אם אני לא ארחם עליך!~ הקול צחק שוב. הקטע המוזר באמת אבל התחיל כשהצללים בחדר התחילו... לרקוד. לא הייתה מילה אחרת לבטא את זה. הם רקדו לקול הצחוק הקר. -אתה לא חייב להרגיש כלפי כלום חוץ משנאה. אחרי הכל, אחיך שלי עכשיו.- ~לעולם לא!~ קואיצ'י צעק חזרה. ~אני מסרב להאמין בזה!~ -או, אל תדאג. אני מתכוון לתת לך לראות את זה במו עיניך.- הריקוד של הצללים סביבו נעצר לרגע, ולרגע קואיצ'י תהה אם הכל היה חלום או אשליה... לפני שהוא טבע בחשיכה. הוא לא יכל אפילו לצעוק. -אתה מבין, קואיצ'י. אני אוהב את אחיך. ואם הוא לא אוהב אותי... אז אני לא אשאיר לו דברים לאהוב מלבדי. אבל אל תדאג. שלא כמוך, אני שומר על מה ששלי.- והדבר היחיד שנשאר בעולם בני האדם ממה שבעצם היווה את מי שנקרא קימורה קואיצ'י היתה דמעה שהתנפצה באלפי רסיסים באור הירח על רצפת חדר בית החולים.
