לקינוח (נירה לי מיציתי להפעם), שתי
מובאות מדבריהן של שתיים מאִמוֹת הפמיניזם, שמביך לגלות עד כמה הם עדיין רלבנטיים, גם יותר ממאתיים שנים אחרי כן: אני מקווה שבנות מיני תסלחנה לי אם אתייחס אליהן כאל יצורים הגיוניים במקום להחמיא להן על חינן. [...] ברצוני לשכנע נשים להתאמץ ולבנות את כוחן, הפיזי והשכלי, להוכיח להן שדברי חלקות, לב רגיש, עדינות נפש וטעם מעודן, הן מלים נרדפות לחולשה (מרי וולסטונקרפט, 1792). ודברים על הקשר בין מעמד האשה בדת לבין מעמדה בתרבות, שעדיין מצטטים מפיה של סוג'ורנר טרות. היא מעולם לא למדה קרוא וכתוב, אבל אמרה את הדברים הבאים בנאום הקרוי אני לא אשה?: הגבר הזה שם אומר שנשים צריכות שיעזרו להן לטפס על כרכרות ושיסחבו אותן מעל תעלות. אף אחד אף פעם לא עזר לי לעלות על כרכרה, או לעבור שלולית בוץ. תסתכלו עלי, אני חרשתי ושתלתי ואספתי תבואה לגורן ואף גבר לא עשה את זה יותר טוב, אז מה, אני לא אשה? ואז הוא מדבר על הדבר הזה שבראש, אינטלקט. מה הקשר של אינטלקט לזכויות של נשים או של שחורים? והאיש הקטן שם, בבגדים השחורים, הוא אומר שלנשים לא יכולות להיות זכויות כמו לגברים כי ישו לא היה אשה. מאיפה בא הישו שלך? מאלוהים ומאישה. לשום גבר לא היה בו חלק! אם האישה הראשונה שברא אלוהים היתה מספיק חזקה כדי להפוך את העולם לבדה, כל הנשים האלה יחד בטח יכולות להפוך אותו בחזרה ולתקן אותו. והגברים יותר טוב שיתנו להן לעשות (סוג'ורנר טרות, 1851).