המשך גילי פליסקין
הרבה אנשים מתקשים לחיות עם עצמם בשלום, מכל מיני סיבות. אני מוקפת הרבה נשים מקסימות ואהובות שמתקשות לקבל את עצמן כמו שהן, מתביישות בדברים מסויימים בחיים שלהן, ומסתירות כל מיני דברים שהן אולי לא צריכות להסתיר. את הגיל שלהן. את המצב המשפחתי שלהן. את הלסביוּת שלהן. את העובדה שהן עברו הפלה. שהן לא גומרות. שיש להן בעיות קשב וריכוז. שהן עברו פגיעה מינית. שיש להן אחות מפגרת. שאבא שלהן סכיזופרן. שהבן-זוג שלהן מכה אותן. שיש להן הפרעות אכילה. שהן לוקחות כדורים נגד דכאון. כל מיני דברים שנוגעים בחיים של כל אחת מאיתנו ואנחנו לא בקלות מעזות להגות אותם על דל שפתנו. מפחדות מה יגידו. מפחדות שיתרחקו. מפחדות לאבד אהבה. זה אולי לא "מוצדק", אבל כל אחת מפחדת שיידעו עליה משהו, מסיבותיה שלה. אני לקחתי על עצמי כפרוייקט חיים לדבר על מה שלא מדובר, כדי שנדע שאנחנו בחברה טובה, נפסיק להתבייש ונתחיל לחיות בשלום עם עצמנו. ועדיין יש דברים שגם אם הייתי הרבה יותר מוכרת ממה שאני, והייתי הרבה יותר חשופה לתקשורת – לא הייתי רוצה שיגעו בהם ללא רשות. לספר שלי קוראים "דברים שרציתי לגעת", לא "דברים שלא רציתי לגעת", והוא באמת מכיל את כל מה שרציתי והייתי מוכנה לדבר עליו. עם הסביבה הקרובה אליי ביותר אני מדברת על הדברים האלה שקשה לי יותר לגעת בהם. לא הייתי רוצה בחיים שהדברים שאני עדיין עובדת עליהם עם עצמי יגָררו החוצה בכוח, בניגוד לרצוני, בזמן שאני עוד לא מוכנה - גם אם יכולים היו לעשות למישהי אחרת המון טוב. אני מאמינה שהאישי הוא באמת פוליטי, ושככל שנדבר יותר על מה שהחברה שלנו מנסה להסתיר – ככה יותר מאיתנו יוכלו לחיות עם עצמם בשלום. אבל להתעלם מזה שהמורכבויות האלה קיימות? להחליט בשביל מישהי מתי הגיע הזמן שלה להתמודד עם משהו בגלל שהיא דמות ציבורית? אני מרגישה שזאת לא זכותי, לא תפקידי ואף להפך – אסור לי, גם אם אני הכי רוצה בעולם. בעיני אסור שהפוליטי ימחק את האישי. אני לא יודעת מה היו הסיבות שהחזיקו את יהודית רביץ בארון כל-כך הרבה זמן, ולכן אני לא שופטת אותה. אני רק שמחה הכי שבעולם שהיא בחרה לצאת ממנו ולהגיד לעולם שגם היא משלנו. אני שמחה – כי אם היא, ה-זמרת מספר אחת של כל הזמנים במדינת ישראל, מוכנה להגיד בעיתון הכי נפוץ במדינה שהיא לסבית – אז הרבה הרבה הרבה לסביות אחרות ירגישו שגם הן יכולות. אני חושבת שאנחנו מתחזקים מכל יציאה מהארון ולכן אני ממשיכה לעודד אנשים להגיע למקום שבו הם שלמים עם עצמם מספיק כדי להגיד את עצמם לכל העולם. אני חושבת חושבת שיציאה מהארון, בחברה שבה אנחנו חיים, היא אקט חשוב, אמיץ ומאוד מאוד משחרר. בכל תחום. גם על עצמי אני ממשיכה לעבוד, ואינשאללה יום אחד אני אוכל באמת לדבר על הכל. טוב שיש תמיד לאן לשאוף. ויהודית – לעולם לא תהיי לבד יותר בשבתות וחגים. אנחנו איתך. גילי פליסקין היא לסבית, מלווה בתהליכי יציאה מהארון ומחברת הספר "דברים שרציתי לגעת" (ידיעות ספרים). היא מנחה קבוצות של "נשים מדברות מיניות", ומנהלת את "גיליסט" – רשת חברתית ידידותית למשתמשת.
הרבה אנשים מתקשים לחיות עם עצמם בשלום, מכל מיני סיבות. אני מוקפת הרבה נשים מקסימות ואהובות שמתקשות לקבל את עצמן כמו שהן, מתביישות בדברים מסויימים בחיים שלהן, ומסתירות כל מיני דברים שהן אולי לא צריכות להסתיר. את הגיל שלהן. את המצב המשפחתי שלהן. את הלסביוּת שלהן. את העובדה שהן עברו הפלה. שהן לא גומרות. שיש להן בעיות קשב וריכוז. שהן עברו פגיעה מינית. שיש להן אחות מפגרת. שאבא שלהן סכיזופרן. שהבן-זוג שלהן מכה אותן. שיש להן הפרעות אכילה. שהן לוקחות כדורים נגד דכאון. כל מיני דברים שנוגעים בחיים של כל אחת מאיתנו ואנחנו לא בקלות מעזות להגות אותם על דל שפתנו. מפחדות מה יגידו. מפחדות שיתרחקו. מפחדות לאבד אהבה. זה אולי לא "מוצדק", אבל כל אחת מפחדת שיידעו עליה משהו, מסיבותיה שלה. אני לקחתי על עצמי כפרוייקט חיים לדבר על מה שלא מדובר, כדי שנדע שאנחנו בחברה טובה, נפסיק להתבייש ונתחיל לחיות בשלום עם עצמנו. ועדיין יש דברים שגם אם הייתי הרבה יותר מוכרת ממה שאני, והייתי הרבה יותר חשופה לתקשורת – לא הייתי רוצה שיגעו בהם ללא רשות. לספר שלי קוראים "דברים שרציתי לגעת", לא "דברים שלא רציתי לגעת", והוא באמת מכיל את כל מה שרציתי והייתי מוכנה לדבר עליו. עם הסביבה הקרובה אליי ביותר אני מדברת על הדברים האלה שקשה לי יותר לגעת בהם. לא הייתי רוצה בחיים שהדברים שאני עדיין עובדת עליהם עם עצמי יגָררו החוצה בכוח, בניגוד לרצוני, בזמן שאני עוד לא מוכנה - גם אם יכולים היו לעשות למישהי אחרת המון טוב. אני מאמינה שהאישי הוא באמת פוליטי, ושככל שנדבר יותר על מה שהחברה שלנו מנסה להסתיר – ככה יותר מאיתנו יוכלו לחיות עם עצמם בשלום. אבל להתעלם מזה שהמורכבויות האלה קיימות? להחליט בשביל מישהי מתי הגיע הזמן שלה להתמודד עם משהו בגלל שהיא דמות ציבורית? אני מרגישה שזאת לא זכותי, לא תפקידי ואף להפך – אסור לי, גם אם אני הכי רוצה בעולם. בעיני אסור שהפוליטי ימחק את האישי. אני לא יודעת מה היו הסיבות שהחזיקו את יהודית רביץ בארון כל-כך הרבה זמן, ולכן אני לא שופטת אותה. אני רק שמחה הכי שבעולם שהיא בחרה לצאת ממנו ולהגיד לעולם שגם היא משלנו. אני שמחה – כי אם היא, ה-זמרת מספר אחת של כל הזמנים במדינת ישראל, מוכנה להגיד בעיתון הכי נפוץ במדינה שהיא לסבית – אז הרבה הרבה הרבה לסביות אחרות ירגישו שגם הן יכולות. אני חושבת שאנחנו מתחזקים מכל יציאה מהארון ולכן אני ממשיכה לעודד אנשים להגיע למקום שבו הם שלמים עם עצמם מספיק כדי להגיד את עצמם לכל העולם. אני חושבת חושבת שיציאה מהארון, בחברה שבה אנחנו חיים, היא אקט חשוב, אמיץ ומאוד מאוד משחרר. בכל תחום. גם על עצמי אני ממשיכה לעבוד, ואינשאללה יום אחד אני אוכל באמת לדבר על הכל. טוב שיש תמיד לאן לשאוף. ויהודית – לעולם לא תהיי לבד יותר בשבתות וחגים. אנחנו איתך. גילי פליסקין היא לסבית, מלווה בתהליכי יציאה מהארון ומחברת הספר "דברים שרציתי לגעת" (ידיעות ספרים). היא מנחה קבוצות של "נשים מדברות מיניות", ומנהלת את "גיליסט" – רשת חברתית ידידותית למשתמשת.