המשך ארכאי, או לא.
פרק ב' בישיבה שלמדת בצעירותך חסר רב למשך שבועיים, לך שם אתה, היה להם רב והרגע בצל אילנות ודשאים ששם! כמה אהבתי את אותה ישיבה שבכפר, שם העברתי את תחילת שנות הנעורים והנה עתה במקום לסלק אותי מהישיבה בה למדתי כעת, מציעים לי, שלש שנים אחרי שעזבתי, למסור שיעורים בישיבה שבכפר. מסכים! משהגעתי לאותו כפר צפוני ונאה, נחה עלי שוב רוח נעוריי יחד עם רוגעו הקסום של הכפר. כיון שהנני אוהב ומעריץ את הפיזרון על פני הסדר, שנאתי שנאה עזה את הטבלאות, אלו שמציירים בדפי המחברת ונותנות סדר בדברים. ומרוב אותה שנאה, מיום שעמדתי על דעתי לא רשמתי לעצמי טבלה. אך עתה ההכרח בל יגונה, שסיפרו לי התלמידים כי רבם הנעדר, והנאדר עליהם, ניסה להסביר להם בכל דרך את שהם לומדים עכשיו ואפילו חרס לא העלה בידו. על כן מפאת צורך הרבים צרתי טבלה כוללת לאותה גמרא. וראה זה פלא עד אחרון שבתלמידים שהיה סתום שבסתומים הבינו הכל אותה סוגיה על בוריה. נתמלאו התלמידים הערצה אליי והיו מתחרים ביניהם כמה תוארים יזרקו בי, אני בראותי כסילותם ותמימותם נצטערתי בשבילם על שנכונה להם אכזבה בעתיד. בין הנערים היה יוסף, נער אדמוני וחכם, היחיד שלא כינה אותי רב, היחיד שלא היה פתי כמותם. נתתי בו מבטחי, לכשיגדל יעשה אף הוא כמוני. @@@ מיכל נתברכה בשכן עילוי, הלא הוא הגאון רייב יענקל. שמא תאמרו ומה ברכה יש כאן? בנו של ר' יענקל התחתן בשעה טובה ומוצלחת. ר' יענקל הזמין אותי להיות נוכח בשמחתו ומהישיבה יצאו שני אוטובוסים עמוסים בבחורים, שיותר משששו בשמחתו של ר' יענקל ששו לתפוס שעה של בטלה. אני לא הלכתי. לו ידעו חבריי, לו ידע ר' יענקל! הואיל ומשפחת יריב שכנים טובים הם, נתנדבה בִיתם, מיכל, לשמור על בֶיתם של רייב יענקל והרבנית בליל החתונה, שאף על פי שהוריה של מיכל אינם מן המהדרין במצוות, בלשון המעטה, מכל מקום יחסים של שלום ורעות שררו בינהם כל הימים. גם אני צירפתי עצמי לשמירה זו. שעה שפתחה לי מיכל את הדלת נושאת השלט "משפחת הורוביץ" הריני כמי שפתחו בפניו שערי גן עדן ממש, אך בעוד צדיקים שבגן עדן אינם נהנים מטעם האיסור, אני זכיתי ליותר מהם. ישבנו יחד בכורסה מפוארת שבסלון הבית והתחלנו, כהרגלנו, לדבר עניני אידיאולוגיות צרופות ודברים שברומו של עולם ומתוך כך, כהרגלנו, נמשכנו לדבר דברי אהבים. קודם על הכלל ומן הכלל אל הפרט. הואיל וזכינו לראשונה בפרטיות בלא שאחרים יאזינו לשיחתינו קשה היה עלי הדיבור אליה, וכל מילה שיצאה מפי דומה כיהלום היוצא בחשאי ובפחד מכיס אדונו לרגע אחד בלבד וכבר מאיר את כל סביבותיו באור יקרות. ומן הדיבור נמשכנו למעשים, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע. לו ידע ר' יענקל, לו ידעו חבריי. @@@ הרי אתה בידי כיהלום המתפורר וחומק מיד בעליו! בזמן האחרון לא זכה בית המדרש לראות את זיו איקונין שלי הרבה, כיון שעשיתי מינוי לספריית הכפירה הנמצאת לא הרחק מן הישיבה וביליתי שעותי בקריאת ספרים אסורים בחדרי. עתה כשנקראתי לפגישה עם ר' אברום, ידעתי, הגיע הזמן. "אני רוצה לעזוב את הישיבה" הלמתי בו, אני מעוניין ללמוד ולהשכיל בדברים "אחרים". כח הדיבור ניתק מר' אברום ואני יצאתי מהחדר. התחלתי להתכונן. סיפרתי למיכל את שקרה ואת החלטתי לעזוב את הישיבה תוך שבוע לכל היותר. -לאן תלך? איני יודע, קודם כל אעזוב ואלך לי לירושלים, שם אראה מה לעשות. -ומה יהא עלינו? וכי מהיקום אני פורש? גם בירושלים אפשר להיות אתך בקשר. -יום אחד גם הורי יעברו לירושלים, השיבה לי. @@@ עוד אני יושב וקורא את עיתון היום שבספריה, ולפתח נכנסה אישה מוכרת, אשתו של הגאון ר' יענקל. לא האמנתי למראה עיני והיא לא האמינה למראה עיניה, מריסי עיניה ניכר עד כמה היא בטוחה שאברח מיד מפניה, אך זה לא קרה. סימנתי למיכל שישבה בכסא שלידי לבל תדבר איתי או תעשה כל דבר שיש בו משום קשר ביני לבינה, והמשכתי לקרוא בעיתון. ניגשה אלי אותה אישה והחלה מצעקת בקולי קולות, אוי לעיניים שכך ראו ואוי לאוזניים ששכך שמעו, אחרי כמה אזהרות וצעקות שלא נתתי אל לבי לשמוע מה הם, הודיתי לה, סגרתי את העיתון, נטלתי שני ספרים שבחרתי מכבר, ונתתי ידי בידה של מיכל ויצאנו את הספריה. נתנה בה את עיניה והכירה אותה. מעבר לקיר הזכוכית נראתה הרבנית מביטה בנו כמי שכפאו שד. לו ידעה מי עלה על ערש יצועה! שינה לא הייתה נותנת לעפעפיה! כיון שכבר גס לבי בכל אותם ריחוקים וסייגים שנהגנו עד עתה אני ומיכל בעוברנו על יד הישיבה לבל יראונו יחד, הלכנו עתה צמודים זה לזה, קרובים מהלך עשרה מטרים מבנין הישיבה ואיננו שמים על לב את כל אותם עיניים הקורצות אלינו מכל עבר, הלא אני עוזב, ומה איכפת לי מה יאמרו! למחרת בעת לילה עזבתי. כמה שמועות ושמעי שמועות ריננו והפיצו בישיבה, אף אחד לא ידע דבר שהוא אמת ולא היה אחד שלא ידע דבר שהוא שקר. האחד אמר היה הוא בספריה ודחף את הרבנית הורוביץ בשתי ידיו דחיפה שיש בה כדי להמית. ומפי השמועה למדו שהייתה הרבנית נידה באותה העת ובא זה הטמא ונגע בה. השני אמר ומה לך כי תלין הלא ראוהו מהלך עם עשרים בתולות, כולן נידות שלא טבלו מיומן. בעוד אני איני יודע מה אעשה, בישיבה ידעו מה אעשה. מעטים אמרו סך הכל עבר לישיבה אחרת, חלק אמרו רחמנא ליצלן התנצר, אחרים אמרו ימחהו ה' הלך והתפכר. ואני, איני יודע. @@@
פרק ב' בישיבה שלמדת בצעירותך חסר רב למשך שבועיים, לך שם אתה, היה להם רב והרגע בצל אילנות ודשאים ששם! כמה אהבתי את אותה ישיבה שבכפר, שם העברתי את תחילת שנות הנעורים והנה עתה במקום לסלק אותי מהישיבה בה למדתי כעת, מציעים לי, שלש שנים אחרי שעזבתי, למסור שיעורים בישיבה שבכפר. מסכים! משהגעתי לאותו כפר צפוני ונאה, נחה עלי שוב רוח נעוריי יחד עם רוגעו הקסום של הכפר. כיון שהנני אוהב ומעריץ את הפיזרון על פני הסדר, שנאתי שנאה עזה את הטבלאות, אלו שמציירים בדפי המחברת ונותנות סדר בדברים. ומרוב אותה שנאה, מיום שעמדתי על דעתי לא רשמתי לעצמי טבלה. אך עתה ההכרח בל יגונה, שסיפרו לי התלמידים כי רבם הנעדר, והנאדר עליהם, ניסה להסביר להם בכל דרך את שהם לומדים עכשיו ואפילו חרס לא העלה בידו. על כן מפאת צורך הרבים צרתי טבלה כוללת לאותה גמרא. וראה זה פלא עד אחרון שבתלמידים שהיה סתום שבסתומים הבינו הכל אותה סוגיה על בוריה. נתמלאו התלמידים הערצה אליי והיו מתחרים ביניהם כמה תוארים יזרקו בי, אני בראותי כסילותם ותמימותם נצטערתי בשבילם על שנכונה להם אכזבה בעתיד. בין הנערים היה יוסף, נער אדמוני וחכם, היחיד שלא כינה אותי רב, היחיד שלא היה פתי כמותם. נתתי בו מבטחי, לכשיגדל יעשה אף הוא כמוני. @@@ מיכל נתברכה בשכן עילוי, הלא הוא הגאון רייב יענקל. שמא תאמרו ומה ברכה יש כאן? בנו של ר' יענקל התחתן בשעה טובה ומוצלחת. ר' יענקל הזמין אותי להיות נוכח בשמחתו ומהישיבה יצאו שני אוטובוסים עמוסים בבחורים, שיותר משששו בשמחתו של ר' יענקל ששו לתפוס שעה של בטלה. אני לא הלכתי. לו ידעו חבריי, לו ידע ר' יענקל! הואיל ומשפחת יריב שכנים טובים הם, נתנדבה בִיתם, מיכל, לשמור על בֶיתם של רייב יענקל והרבנית בליל החתונה, שאף על פי שהוריה של מיכל אינם מן המהדרין במצוות, בלשון המעטה, מכל מקום יחסים של שלום ורעות שררו בינהם כל הימים. גם אני צירפתי עצמי לשמירה זו. שעה שפתחה לי מיכל את הדלת נושאת השלט "משפחת הורוביץ" הריני כמי שפתחו בפניו שערי גן עדן ממש, אך בעוד צדיקים שבגן עדן אינם נהנים מטעם האיסור, אני זכיתי ליותר מהם. ישבנו יחד בכורסה מפוארת שבסלון הבית והתחלנו, כהרגלנו, לדבר עניני אידיאולוגיות צרופות ודברים שברומו של עולם ומתוך כך, כהרגלנו, נמשכנו לדבר דברי אהבים. קודם על הכלל ומן הכלל אל הפרט. הואיל וזכינו לראשונה בפרטיות בלא שאחרים יאזינו לשיחתינו קשה היה עלי הדיבור אליה, וכל מילה שיצאה מפי דומה כיהלום היוצא בחשאי ובפחד מכיס אדונו לרגע אחד בלבד וכבר מאיר את כל סביבותיו באור יקרות. ומן הדיבור נמשכנו למעשים, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע. לו ידע ר' יענקל, לו ידעו חבריי. @@@ הרי אתה בידי כיהלום המתפורר וחומק מיד בעליו! בזמן האחרון לא זכה בית המדרש לראות את זיו איקונין שלי הרבה, כיון שעשיתי מינוי לספריית הכפירה הנמצאת לא הרחק מן הישיבה וביליתי שעותי בקריאת ספרים אסורים בחדרי. עתה כשנקראתי לפגישה עם ר' אברום, ידעתי, הגיע הזמן. "אני רוצה לעזוב את הישיבה" הלמתי בו, אני מעוניין ללמוד ולהשכיל בדברים "אחרים". כח הדיבור ניתק מר' אברום ואני יצאתי מהחדר. התחלתי להתכונן. סיפרתי למיכל את שקרה ואת החלטתי לעזוב את הישיבה תוך שבוע לכל היותר. -לאן תלך? איני יודע, קודם כל אעזוב ואלך לי לירושלים, שם אראה מה לעשות. -ומה יהא עלינו? וכי מהיקום אני פורש? גם בירושלים אפשר להיות אתך בקשר. -יום אחד גם הורי יעברו לירושלים, השיבה לי. @@@ עוד אני יושב וקורא את עיתון היום שבספריה, ולפתח נכנסה אישה מוכרת, אשתו של הגאון ר' יענקל. לא האמנתי למראה עיני והיא לא האמינה למראה עיניה, מריסי עיניה ניכר עד כמה היא בטוחה שאברח מיד מפניה, אך זה לא קרה. סימנתי למיכל שישבה בכסא שלידי לבל תדבר איתי או תעשה כל דבר שיש בו משום קשר ביני לבינה, והמשכתי לקרוא בעיתון. ניגשה אלי אותה אישה והחלה מצעקת בקולי קולות, אוי לעיניים שכך ראו ואוי לאוזניים ששכך שמעו, אחרי כמה אזהרות וצעקות שלא נתתי אל לבי לשמוע מה הם, הודיתי לה, סגרתי את העיתון, נטלתי שני ספרים שבחרתי מכבר, ונתתי ידי בידה של מיכל ויצאנו את הספריה. נתנה בה את עיניה והכירה אותה. מעבר לקיר הזכוכית נראתה הרבנית מביטה בנו כמי שכפאו שד. לו ידעה מי עלה על ערש יצועה! שינה לא הייתה נותנת לעפעפיה! כיון שכבר גס לבי בכל אותם ריחוקים וסייגים שנהגנו עד עתה אני ומיכל בעוברנו על יד הישיבה לבל יראונו יחד, הלכנו עתה צמודים זה לזה, קרובים מהלך עשרה מטרים מבנין הישיבה ואיננו שמים על לב את כל אותם עיניים הקורצות אלינו מכל עבר, הלא אני עוזב, ומה איכפת לי מה יאמרו! למחרת בעת לילה עזבתי. כמה שמועות ושמעי שמועות ריננו והפיצו בישיבה, אף אחד לא ידע דבר שהוא אמת ולא היה אחד שלא ידע דבר שהוא שקר. האחד אמר היה הוא בספריה ודחף את הרבנית הורוביץ בשתי ידיו דחיפה שיש בה כדי להמית. ומפי השמועה למדו שהייתה הרבנית נידה באותה העת ובא זה הטמא ונגע בה. השני אמר ומה לך כי תלין הלא ראוהו מהלך עם עשרים בתולות, כולן נידות שלא טבלו מיומן. בעוד אני איני יודע מה אעשה, בישיבה ידעו מה אעשה. מעטים אמרו סך הכל עבר לישיבה אחרת, חלק אמרו רחמנא ליצלן התנצר, אחרים אמרו ימחהו ה' הלך והתפכר. ואני, איני יודע. @@@