המשורר
המשורר
מילים עינת טמסות
4.9.2012
הוא ישב בספסל עשוי מעץ , רוח ראשונה של סתיו נשבה קלות, ועלעלה בדפיו הלבנים,
שחיכו שיכתבו בהם עוד רגש או לחשוף עוד סיפור שנשכח , אי שם בתודעה בראש.
היא הביטה בו מרחוק , כל כך הרבה שנים היא אוהבת אותו , מעולם לא העיזה לומר לו זאת.
אולי בגלל כי פחדה ,לפתוח את צוהר הלב לנער שכבר הפך לאיש, שהפך כנראה למשורר.
שנים לא ראתה אותו , אך גם בתוך כל הבגרות והבשלות שהזמן הפך אותו , עוד יכלה לזהות את היופי הזה ,שעוצר לרגע נשימה .
על מה הוא כותב ,חשבה לעצמה , בטח על אהבה בת שנים שנמצאת בליבו ,
ורק היא מרגישה את עצמה כמו ציפור חופשיה שיכולה לחתוך שמיים בדיאתה .
רק שלה לא היו כנפיים ולא נוצות, רק שורות של מילים שהיא כותבת בלילות כשמעט עצוב לה , או כשהיא רוצה לשוחח עם משהו אי שם בעולם הווירטואלי ,שהוא כל כך רחב ואין ספור עולמות נחשפים בתוכו , וגם עולמה שלה , כן וגם האהבה שלה ,מעניין מה ירגיש שהוא יראה אותה אחרי כל כך הרבה שנים ,כבר לא זכרה למה נפרדו אז כשהיו בזמן נעורים,
כשהכל עוד היה רענן וצעיר ,שהמוזיקה התנגנה בפטיפונים הגדולים והמיושנים אשר בשביל כל שיר אהוב , היה צריך להחזיר את המחט חזרה למקומה , כדי שזה יתחיל להתנגן ,
במפגש עם החברים , או כמו שנקרא בשפת הרחוב החבר'ה מי שמע אז על המילה הזו בכלל, או כשהיו נפגשים במסדרונות בית הספר איזה משמעת הייתה , לא כמו היום מה נשמע אחי , איפה היינו בכלל מעיזים לומר מילה כזו למשהו ,נזכרה לפתע בנעוריה , וגעגועים אחזו בליבה, ואז נזכרה בשיר ההוא שכתבה לו על דף מחברת המשבצות.
וזה בער עכשיו בכיס מכניסה יותר מתמיד .
עכשיו או לעולם לא אמרה לעצמה , כמו השיר ההוא של אלביס עכשיו לצאת לשחק אותה את הרגועה , הנערה ההיא שכבר גדלה בגרה שעברה כאן במקרה ,וראתה אותו כותב .
אולי יגיד לה על מה , ואולי לא , ואולי , את זוכרת שהיינו בזמן נעורים , איפה היית כל השנים הללו , ועל מה בכלל נפרדנו ,היא חשבה לעצמה , ואולי זה יהיה סתם מפגש נעים של שני חברים שלא התראו כל כך הרבה שנים , ועכשיו הם נפגשים כשני אנשים בוגרים .
היא ניסתה להתקדם הלאה ,אך ליבה הלם בתוך תוכה ורעד קל עטף את גופה , הם בערך בני אותו הגיל , אז מדוע עכשיו היא אינה יכולה לבוא אליו לומר לו , לספר לו , הוא גמר לכתוב את מילותיו על הדפים הלבנים שנמלאו שורות של אותיות ומשפטים רגשות , חששות ולבטים ,והכניס אותם אל התיק הכחול ,ישר מעל גופו את החולצה הדקה , בגוון הכחול , הניח את התיק ויצא לדרכו ,והיא הוציאה את הדף המקומט הדהוי ,עם כל חלומותיה אהבתה ורגשותיה אליו ,זה לא יקרה חשבה לעצמה , זה לא יקרה , הוא כבר שייך לעבר ממשיך בחייו , והיא ממשיכה בחייה , בין התהיות החיפושים השאלות שלא תמיד מוצאת תשובות, שניהם חזרו אל המקום שאליהם הם שייכים , כל אחד עם מטען חייו , אך גם אם השלמה שאולי אהבה שמתחילה בנעורים , לא תמיד מתממשת בבגרות .
המשורר
מילים עינת טמסות
4.9.2012
הוא ישב בספסל עשוי מעץ , רוח ראשונה של סתיו נשבה קלות, ועלעלה בדפיו הלבנים,
שחיכו שיכתבו בהם עוד רגש או לחשוף עוד סיפור שנשכח , אי שם בתודעה בראש.
היא הביטה בו מרחוק , כל כך הרבה שנים היא אוהבת אותו , מעולם לא העיזה לומר לו זאת.
אולי בגלל כי פחדה ,לפתוח את צוהר הלב לנער שכבר הפך לאיש, שהפך כנראה למשורר.
שנים לא ראתה אותו , אך גם בתוך כל הבגרות והבשלות שהזמן הפך אותו , עוד יכלה לזהות את היופי הזה ,שעוצר לרגע נשימה .
על מה הוא כותב ,חשבה לעצמה , בטח על אהבה בת שנים שנמצאת בליבו ,
ורק היא מרגישה את עצמה כמו ציפור חופשיה שיכולה לחתוך שמיים בדיאתה .
רק שלה לא היו כנפיים ולא נוצות, רק שורות של מילים שהיא כותבת בלילות כשמעט עצוב לה , או כשהיא רוצה לשוחח עם משהו אי שם בעולם הווירטואלי ,שהוא כל כך רחב ואין ספור עולמות נחשפים בתוכו , וגם עולמה שלה , כן וגם האהבה שלה ,מעניין מה ירגיש שהוא יראה אותה אחרי כל כך הרבה שנים ,כבר לא זכרה למה נפרדו אז כשהיו בזמן נעורים,
כשהכל עוד היה רענן וצעיר ,שהמוזיקה התנגנה בפטיפונים הגדולים והמיושנים אשר בשביל כל שיר אהוב , היה צריך להחזיר את המחט חזרה למקומה , כדי שזה יתחיל להתנגן ,
במפגש עם החברים , או כמו שנקרא בשפת הרחוב החבר'ה מי שמע אז על המילה הזו בכלל, או כשהיו נפגשים במסדרונות בית הספר איזה משמעת הייתה , לא כמו היום מה נשמע אחי , איפה היינו בכלל מעיזים לומר מילה כזו למשהו ,נזכרה לפתע בנעוריה , וגעגועים אחזו בליבה, ואז נזכרה בשיר ההוא שכתבה לו על דף מחברת המשבצות.
וזה בער עכשיו בכיס מכניסה יותר מתמיד .
עכשיו או לעולם לא אמרה לעצמה , כמו השיר ההוא של אלביס עכשיו לצאת לשחק אותה את הרגועה , הנערה ההיא שכבר גדלה בגרה שעברה כאן במקרה ,וראתה אותו כותב .
אולי יגיד לה על מה , ואולי לא , ואולי , את זוכרת שהיינו בזמן נעורים , איפה היית כל השנים הללו , ועל מה בכלל נפרדנו ,היא חשבה לעצמה , ואולי זה יהיה סתם מפגש נעים של שני חברים שלא התראו כל כך הרבה שנים , ועכשיו הם נפגשים כשני אנשים בוגרים .
היא ניסתה להתקדם הלאה ,אך ליבה הלם בתוך תוכה ורעד קל עטף את גופה , הם בערך בני אותו הגיל , אז מדוע עכשיו היא אינה יכולה לבוא אליו לומר לו , לספר לו , הוא גמר לכתוב את מילותיו על הדפים הלבנים שנמלאו שורות של אותיות ומשפטים רגשות , חששות ולבטים ,והכניס אותם אל התיק הכחול ,ישר מעל גופו את החולצה הדקה , בגוון הכחול , הניח את התיק ויצא לדרכו ,והיא הוציאה את הדף המקומט הדהוי ,עם כל חלומותיה אהבתה ורגשותיה אליו ,זה לא יקרה חשבה לעצמה , זה לא יקרה , הוא כבר שייך לעבר ממשיך בחייו , והיא ממשיכה בחייה , בין התהיות החיפושים השאלות שלא תמיד מוצאת תשובות, שניהם חזרו אל המקום שאליהם הם שייכים , כל אחד עם מטען חייו , אך גם אם השלמה שאולי אהבה שמתחילה בנעורים , לא תמיד מתממשת בבגרות .