המרצה שלי
אני לומדת שנה שלישית באוניברסיטה... נשואה +. אחד המרצים המקסימים עזר לי בעיתות משבר בלימודים, שכנע אותי לא לעזוב כשרציתי ותמך ועודד...חבבתי ואולי התאהבתי בו. מצידו היה די חביב אבל הייתה לו התנהגות קצת מוזרה: התקרב והתרחק... סיימתי סמסטר איתו ולא ראיתי אותו כשמונה חודשים, בתקופה זו התברר לי שהוא גיי. התאכזבתי, הפנמתי אבל די חבבתי מכדי לוותר, רציתי ידידות. הסמסטר הבא היה לו בימים שלי, נפגשנו ושוחחנו ותוך כדי מחמאות ועידוד והציע לעזור לי, כמובן ששמחתי וניצלתי זאת מיד אחרי כשבועיים כשהתקשתי לקראת הגשה. הוזמנתי אליו הביתה משום שלא התאפשרה פגישה בקמפוס ולמחרת הופעתי. כמובן שלא היה כלום מעבר לעזרה למודית (הוא הרי גיי ואני רציתי להוכיח שבאתי למטרה מסויימת מאוד). בהמשך, הקשר התהדק קצת יותר, מבחינתי הייתי מוחצנת להגיד ולהראות שאני די מחבבת אותו ומבחינתו עזר ונהנה מהעובדה שהרגיש שיש לי רגשות, זרם איתי פלירטט ונתתי לו את הכיף כי חשבתי שע"י כך הקשר יתהדק ונהפוך להיות ידידים. בשלב זה כמדומני, לא ניחש שאני יודעת שהוא גיי למרות שרמזתי. הייתה עזרה רבה מצידו והפגישות בביתו התרבו, רצה להכיר את ילדיי, הראה לי יצירותיו בביתו וגם תמונות משפחתו גם בקמפוס מפגשי עזרה והקשר היה באימיילים וטלפון או כאמור מפגשים. כמחווה (אני עושה זאת עם כל אחד שעוזר), הבאתי עוגות והוא שמח מאוד, פעם הבאתי לביתו כשהוזמנתי להעזר בדבר מה מאכל אחר, פעם נוספת עוד מתנה קטנה שקניתי...וכו', הוא סיפר לי שאני התלמידה היחידה שהייתי בביתו, הבטיח שנשב לכוס קפה בחוץ כשאסיים את לימודי, ראיתי תמונות משפחתיות והוא רצה להכיר את ילדיי ונוצר מצב שאני אהבתי מאוד כמו את אחי והוא כפי שהרגשתי חבב, רציתי להביא אותו למצב שיספר שהוא גיי (אני לא מאלה שיכולים להגיד מפורשות כדי לא לאלץ או לפגוע) ולהיות ידידה להנות מחופש האיפוק מה גם, שהוא כנראה חשב שאני עדיין אוהבת ולכן נמנע ממגע או התקרבות פיזית...פעמים רבות הייתי אני מרגיעה ואומרת שלא יקרה כלום חחח...התהפכו היוצרות. לקראת מועד ההגשה האחרון, הייתי בביתו שעות ונעזרתי כי הייתי די מיואשת, כמובן שלא נכנסתי בידיים ריקות והוא היה מרוצה אם כי אמר ספק ברצינות "עוד יאשימו אותי בשוחד" ואני אמרתי שאני מביאה לכולם וזו מחווה... שלושה שבועות לא התקשרתי והתמודדתי עד ליום בו הייתי צריכה בדיקת סיכומים מהלך שיכל לקחת כחצי שעה מינימום. שאלתי אם אפשר לתאם בקמפוס ונעניתי בחיוב ותאמנו 10דקות, היה ענייני, מגוחך מבחינת הזמן והחלטתי שאני לא מביאה ציוד כי זה זלזול. כשפגש אותי וקרא לי, סרבתי והוא התחיל עם התרפסות והתנצלות והצהרות של אהבה (לא רציניות, רק כדי להסיר מצפון או להרגיש נוח), כל השעות האלה עד סיום הלימודים, פלירטט איתי וביקש שאתקשר אם אני צריכה. התקשרתי תחילת שבוע ותאמנו והיה בסדר וכך, במשך כשלושה שבועות הצהיר שהוא אוהב, פלט עוד כמה משפטים שחלקם לא לקחתי ברצינות אבל הבטיח להגיע להגשה. שבוע ההגשה הרגשתי הסוס למרות ששאל על התאריך ואמרתי בבוטות שאין לי צורך שיגיע ואחר כך היה מטר של משפטים פוגעים ולא נעימים מצידי, אחד מהם: "רוצה להעיף אותך מהחיים שלי, חטפתי סטירת לחי וכו'". הוא היה בהלם אבל כל הלילה לא ישנתי כי מצפוני העיק וידעתי שאני אוהבת אותו מאוד, כשהתנצלתי למחרת, מיד סלח לי (חמוד) ושוחחנו ארוכות כשהבהרתי שאני רוצה להיות ידידתו בלי מגע גופני (ידעתי שמזה הוא פוחד). היה טוב והייתי צריכה עזרה סופית לפני ההגשה דרך מחשב או טלפון, התקשרתי אחרי יומיים ומשום מה הרגשתי לא נוח עם השיחה וכיוונתי לכיוון של לחץ מצידי, הוא אמר שהוא עסוק ואני: "נו, זה כלום, בבקשה" נשמעתי אגרסיבית ושתלטנית במקביל, לא הרפתי והתחלתי עם מונולוג של החצנת רגשות ותלונה שאחרי שלושה שבועות שלא התקשרתי לא שאל אפילו איך הרגשתי אחרי שבכיתי לו מיאוש שעתיים, לפתע אמר: "רגע, רגע, רגע, אם כבר פתיחות אז עד הסוף: "אני יוצר מערכות קשרים עם בנים", לא הופתעתי כמובן ואמרתי בלי לנשום, אז מה, אני אוהבת אותך כמו אח... לסיכומו השיחה התקלקלה מרוב שטויות שדיברתי רצה להפסיק ואני מתחננת ונהייתי הכי קטנה בעולם, התעקש לא לדבר. הרגשתי מושפלת, דחויה ועצובה... חודש וחצי רק ראיתי אותו, בהתחלה אמרתי שלום ואחר כך הפסקתי (הייתי פגועה) ואחרי כשלושה שבועות כתבתי מכתב ומייל כשחשבתי שפרסם לשתי סטודנטיות שסילק אותי, משלא ענה התקשרתי למחרת והייתה שיחה ארוכה כשאני רק: ,נו, בבקשה"! והוא "לא רוצה! נסחפת יותר מידי". "סליחה" ביקשתי "תגיע לפחות להגשה שלי". הוא אמר שזה לא מעניין אותו יותר והוא לא רוצה לעזור וכו', כשהזכרתי את הסטודנטית ואמרתי "השמנה" אמר לי שיש לה שם, כששאלתי למה את שמי שכח לעיתים ענה שזו עוד הוכחה שלא אהב (אחרי שהצהיר ולקח והבטיח וייעץ...) הוא אמר שהטלפונים שלי גם הוכחה שזה לא כדאי או משהוא כזה אחר כך כשביקשתי שיגיע משהו טוב לפחות אמר שאני מוכשרת ונתקתי שבורה ונעלבת... נעלמתי חודש!!! שבוע שעבר ראיתי אותו עובר בלי אומר, אמרתי שלום והוא המשיך עם חיוך מאופק, השבוע היה לו השעור האחרון של הסמסטר ורק היינו זה מול זו כל אחר עם קבוצתו קצת מעבירים מבט וקצת עסוקים כל אחד עם הקבוצה שלו וזהו. אולי נפגש בסמסטר הבא בעוד שבועיים ואולי לא אך בינתיים רוצה להתקשר, להעזר כי אני לקראת פרוייקט גמר שיארך כשמונה חודשים ומעבר לכך, הוא היה חביב אלי ביותר, רק שראיתי זאת אחרי הבלאגן שעשיתי. הוא לא יודע שנפגש (חשב שאני בימים אחרים), רציתי לכתוב לו פתק שלום כביכול ותודה...רציתי להתקשר, לכתוב מייל או מיסרון, להתנצל שוב, להגיד מפורשות ולהתחנן כפי שאני יודעת אבל פוחדת לקלקל עוד יותר ולהעלב ולכאוב. האם להמתין לראות מה יהיה במפגש של הסמסטר. יש עצה? תודה שקראתם את כל האורך הזה. אשמח לעזרה, עצות או כל דיעה. יום טוב,
אני לומדת שנה שלישית באוניברסיטה... נשואה +. אחד המרצים המקסימים עזר לי בעיתות משבר בלימודים, שכנע אותי לא לעזוב כשרציתי ותמך ועודד...חבבתי ואולי התאהבתי בו. מצידו היה די חביב אבל הייתה לו התנהגות קצת מוזרה: התקרב והתרחק... סיימתי סמסטר איתו ולא ראיתי אותו כשמונה חודשים, בתקופה זו התברר לי שהוא גיי. התאכזבתי, הפנמתי אבל די חבבתי מכדי לוותר, רציתי ידידות. הסמסטר הבא היה לו בימים שלי, נפגשנו ושוחחנו ותוך כדי מחמאות ועידוד והציע לעזור לי, כמובן ששמחתי וניצלתי זאת מיד אחרי כשבועיים כשהתקשתי לקראת הגשה. הוזמנתי אליו הביתה משום שלא התאפשרה פגישה בקמפוס ולמחרת הופעתי. כמובן שלא היה כלום מעבר לעזרה למודית (הוא הרי גיי ואני רציתי להוכיח שבאתי למטרה מסויימת מאוד). בהמשך, הקשר התהדק קצת יותר, מבחינתי הייתי מוחצנת להגיד ולהראות שאני די מחבבת אותו ומבחינתו עזר ונהנה מהעובדה שהרגיש שיש לי רגשות, זרם איתי פלירטט ונתתי לו את הכיף כי חשבתי שע"י כך הקשר יתהדק ונהפוך להיות ידידים. בשלב זה כמדומני, לא ניחש שאני יודעת שהוא גיי למרות שרמזתי. הייתה עזרה רבה מצידו והפגישות בביתו התרבו, רצה להכיר את ילדיי, הראה לי יצירותיו בביתו וגם תמונות משפחתו גם בקמפוס מפגשי עזרה והקשר היה באימיילים וטלפון או כאמור מפגשים. כמחווה (אני עושה זאת עם כל אחד שעוזר), הבאתי עוגות והוא שמח מאוד, פעם הבאתי לביתו כשהוזמנתי להעזר בדבר מה מאכל אחר, פעם נוספת עוד מתנה קטנה שקניתי...וכו', הוא סיפר לי שאני התלמידה היחידה שהייתי בביתו, הבטיח שנשב לכוס קפה בחוץ כשאסיים את לימודי, ראיתי תמונות משפחתיות והוא רצה להכיר את ילדיי ונוצר מצב שאני אהבתי מאוד כמו את אחי והוא כפי שהרגשתי חבב, רציתי להביא אותו למצב שיספר שהוא גיי (אני לא מאלה שיכולים להגיד מפורשות כדי לא לאלץ או לפגוע) ולהיות ידידה להנות מחופש האיפוק מה גם, שהוא כנראה חשב שאני עדיין אוהבת ולכן נמנע ממגע או התקרבות פיזית...פעמים רבות הייתי אני מרגיעה ואומרת שלא יקרה כלום חחח...התהפכו היוצרות. לקראת מועד ההגשה האחרון, הייתי בביתו שעות ונעזרתי כי הייתי די מיואשת, כמובן שלא נכנסתי בידיים ריקות והוא היה מרוצה אם כי אמר ספק ברצינות "עוד יאשימו אותי בשוחד" ואני אמרתי שאני מביאה לכולם וזו מחווה... שלושה שבועות לא התקשרתי והתמודדתי עד ליום בו הייתי צריכה בדיקת סיכומים מהלך שיכל לקחת כחצי שעה מינימום. שאלתי אם אפשר לתאם בקמפוס ונעניתי בחיוב ותאמנו 10דקות, היה ענייני, מגוחך מבחינת הזמן והחלטתי שאני לא מביאה ציוד כי זה זלזול. כשפגש אותי וקרא לי, סרבתי והוא התחיל עם התרפסות והתנצלות והצהרות של אהבה (לא רציניות, רק כדי להסיר מצפון או להרגיש נוח), כל השעות האלה עד סיום הלימודים, פלירטט איתי וביקש שאתקשר אם אני צריכה. התקשרתי תחילת שבוע ותאמנו והיה בסדר וכך, במשך כשלושה שבועות הצהיר שהוא אוהב, פלט עוד כמה משפטים שחלקם לא לקחתי ברצינות אבל הבטיח להגיע להגשה. שבוע ההגשה הרגשתי הסוס למרות ששאל על התאריך ואמרתי בבוטות שאין לי צורך שיגיע ואחר כך היה מטר של משפטים פוגעים ולא נעימים מצידי, אחד מהם: "רוצה להעיף אותך מהחיים שלי, חטפתי סטירת לחי וכו'". הוא היה בהלם אבל כל הלילה לא ישנתי כי מצפוני העיק וידעתי שאני אוהבת אותו מאוד, כשהתנצלתי למחרת, מיד סלח לי (חמוד) ושוחחנו ארוכות כשהבהרתי שאני רוצה להיות ידידתו בלי מגע גופני (ידעתי שמזה הוא פוחד). היה טוב והייתי צריכה עזרה סופית לפני ההגשה דרך מחשב או טלפון, התקשרתי אחרי יומיים ומשום מה הרגשתי לא נוח עם השיחה וכיוונתי לכיוון של לחץ מצידי, הוא אמר שהוא עסוק ואני: "נו, זה כלום, בבקשה" נשמעתי אגרסיבית ושתלטנית במקביל, לא הרפתי והתחלתי עם מונולוג של החצנת רגשות ותלונה שאחרי שלושה שבועות שלא התקשרתי לא שאל אפילו איך הרגשתי אחרי שבכיתי לו מיאוש שעתיים, לפתע אמר: "רגע, רגע, רגע, אם כבר פתיחות אז עד הסוף: "אני יוצר מערכות קשרים עם בנים", לא הופתעתי כמובן ואמרתי בלי לנשום, אז מה, אני אוהבת אותך כמו אח... לסיכומו השיחה התקלקלה מרוב שטויות שדיברתי רצה להפסיק ואני מתחננת ונהייתי הכי קטנה בעולם, התעקש לא לדבר. הרגשתי מושפלת, דחויה ועצובה... חודש וחצי רק ראיתי אותו, בהתחלה אמרתי שלום ואחר כך הפסקתי (הייתי פגועה) ואחרי כשלושה שבועות כתבתי מכתב ומייל כשחשבתי שפרסם לשתי סטודנטיות שסילק אותי, משלא ענה התקשרתי למחרת והייתה שיחה ארוכה כשאני רק: ,נו, בבקשה"! והוא "לא רוצה! נסחפת יותר מידי". "סליחה" ביקשתי "תגיע לפחות להגשה שלי". הוא אמר שזה לא מעניין אותו יותר והוא לא רוצה לעזור וכו', כשהזכרתי את הסטודנטית ואמרתי "השמנה" אמר לי שיש לה שם, כששאלתי למה את שמי שכח לעיתים ענה שזו עוד הוכחה שלא אהב (אחרי שהצהיר ולקח והבטיח וייעץ...) הוא אמר שהטלפונים שלי גם הוכחה שזה לא כדאי או משהוא כזה אחר כך כשביקשתי שיגיע משהו טוב לפחות אמר שאני מוכשרת ונתקתי שבורה ונעלבת... נעלמתי חודש!!! שבוע שעבר ראיתי אותו עובר בלי אומר, אמרתי שלום והוא המשיך עם חיוך מאופק, השבוע היה לו השעור האחרון של הסמסטר ורק היינו זה מול זו כל אחר עם קבוצתו קצת מעבירים מבט וקצת עסוקים כל אחד עם הקבוצה שלו וזהו. אולי נפגש בסמסטר הבא בעוד שבועיים ואולי לא אך בינתיים רוצה להתקשר, להעזר כי אני לקראת פרוייקט גמר שיארך כשמונה חודשים ומעבר לכך, הוא היה חביב אלי ביותר, רק שראיתי זאת אחרי הבלאגן שעשיתי. הוא לא יודע שנפגש (חשב שאני בימים אחרים), רציתי לכתוב לו פתק שלום כביכול ותודה...רציתי להתקשר, לכתוב מייל או מיסרון, להתנצל שוב, להגיד מפורשות ולהתחנן כפי שאני יודעת אבל פוחדת לקלקל עוד יותר ולהעלב ולכאוב. האם להמתין לראות מה יהיה במפגש של הסמסטר. יש עצה? תודה שקראתם את כל האורך הזה. אשמח לעזרה, עצות או כל דיעה. יום טוב,