המקרה שלי...
שלום לכולם,
אני וחברה שלי היינו יחד מגיל 17, הראשונים אחד של השניה, ויחד מהתיכון.
למרות עליות ומורדות, בעיקר בתקופת הצבא, תמיד אהבנו מאוד. היינו קשורים, תחביבים משותפים, בקשר יום - יומי. למרות המחשבות התמידיות על האם יכול להיות יותר טוב,
למרות קשיים שהופיעו, למרות המחשבות שאולי יכול להיות יותר טוב, שנינו נלחמנו על הקשר. יש בינינו אהבה גדולה. אינני יכול להיכנס לליבם של אחרים ולרגשותיהם,
אבל אהבה כמו שלי ושלה לא יצא לי לראות מעולם אצל אחרים.
לאחר הצבא, כל אחד מאיתנו בחר באורך חיים שונה מאוד. אני הלכתי לעבודה במקום שעובד סביב השעון, 24\7. היא המשיכה את השירות הצבאי לקבע עם רצון לקריירה צבאית,
ויחד עם זאת לימודים במסגרת הערב. הזוגיות שלנו נדחקה הצידה. היא פנויה בערב, אני עובד בערב. היא פנויה בסופ"ש, אני עובד בסופ"ש. אני פנוי בבוקר ובצהריים, היא תפוסה לחלוטין,
מצליחים לקבוע ערב פנוי של שנינו - היא נרדמת תוך שעה אחרי יום שהתחיל ב8 בבוקר ונגמר ב21:00. שנינו צמחנו יחד עם הקשר כילדים ולאחר מכן כבוגרים, אך לא היו לנו את הכלים להתמודד עם קשיים.
במהלך התקופות הקשות, הבנתי שאני צריך לתמוך ולהיות שם בשבילה ולא לעשות סרט, אך פשוט הרגשתי בודד. היו בינינו הרבה שיחות "משבר" כאלה, שבהן אמרתי לה שאני מרגיש בודד,
אמרתי לה שאם היה לה חבר חדש, היא לא יכלה לראות אותו רק פעם בשבוע ואז עוד להירדם, אמרתי לה שזה פשוט לא יכול לעבוד ככה שהיא כל פעם נרדמת אחרי שעה שהיא באה אלי.
ההרגל הוא שאנחנו יחד הרבה זמן ותמיד שם אחד בשביל השנייה, אבל המציאות היא אחרת. לזמן אין משמעות. גם אם היינו חודש ביחד, או שנתיים, אף אחד לא רוצה זוגיות לא מספקת.
לא בגיל 23, ולא בגיל 80.
ככל שעבר הזמן הכרתי מישהי בעבודה והתחברנו, הפכנו ידידים ממש טובים שמדברים כל הזמן ועל כל דבר. חברה שלי הייתה מודעת לקשר הזה איתה.
כל פעם השיחות נמשכו מאוחר יותר אל תוך הלילה, והקשר הפך להיות קשר גם יום יומי בטלפון\הודעות וכו'... מנגד, הקשר עם בת הזוג שלי רק הלך והחוויר ובאמת שלא היה לי טוב בו.
בנקודה הזאת - הייתי צריך להיפרד ממנה כנראה, אבל זה לא מה שעשיתי.
מה שהיה הוא שבגדתי בה עם הידידה הזאת מהעבודה, הייתי אצלה בבית ושכבנו. במספר השבועות הראשונות שלאחר המקרה, הרגשתי בסדר ואפילו פתאום היה לי טוב להרגיש נאהב,
הרגשתי שזה היה הדבר הנכון לעשות... אבל ככל שעבר הזמן, הבנתי שזו הייתה טעות מרה. אני לא רוצה מישהי אחרת, ובחרתי בדרך "הקלה", פשוט להיות עם מישהי אחרת מאחורי הגב שלה.
התחלתי להרגיש רע מאוד והחלטתי לספר לה את הכל. לפני שרציתי לקבוע איתה שיחה, דיברתי עם אחי על זה שאמר שאסור לספר בשום פנים ואופן ושהיא תעזוב ושזה יהרוס הכל.
לאחר שהוא לא היה מספיק זמין לתמוך בי, פניתי גם לאבי בנושא. וגם הוא אמר אותו דבר כמוה - לא לספר.
כשאתה שומע דברים מסוג זה מאנשים כל כך קרובים אלייך, אתה חושב שכדאי להקשיב להם, ואכן במשך חודשים זה מה שעשיתי. קיבלתי החלטה לעזוב את העבודה ולנתק קשר עם אנשים.
ניסיתי להיות בן זוג יותר טוב, אבל הדבר הזה תמיד העיק עלי במשך חודשים ארוכים. הגעתי למצב של התקפי חרדה חוזרים, דכאון, חוסר בתאבון וירידה במשקל. הפחד לאבד את בת הזוג שלי השתלט עלי.
אני אוהב אותה כל כך. עשיתי טעות מרה שאני מתחרט עליה מאוד. החלטתי ללכת לפסיכולוג ולאחר מספר טיפולים הבנתי שזה קרה מהמון סיבות ולא מרוע, והבנתי איזה סוג בן אדם אני רוצה להיות.
אני לא רוצה להיות הבוגד והשקרן, לא רוצה להסתיר ממנה דברים. הייתה בינינו פרידה רגשית ומשבר גדול, שכל אחד מאיתנו לא ידע להתמודד איתו, ואני בחרתי בדרך הגרועה ביותר.
אבל לא הייתי מסוגל לחיות עם ההרגשה הזאת ואיתה, הרגשה של להיות שקרן וצבוע. מצידה הכל שלם, ומצידי הכל הרוס.
לאחר משברים נפשיים ודכאונות שחששתי שרק תרופות יפתרו, החלטתי לדבר איתה. בניגוד לעצות שניתנו לי, בניגוד לדרך הקלה. החלטתי שאני מספר לה ומצטער על הכל ומבקש את סליחתה.
השיחה הזאת הייתה קשה מאוד, ולאחר שעתיים של שיחה היא אמרה שהיא לא יודעת מה תרגיש, אך כרגע אנחנו "כלום". ובעצם נפרדנו.
תקופת הפרידה הזאת ארכה חודש. בשבוע הראשון לא יצרתי איתה קשר כלל, כי רציתי לתת לה את הזמן שלה לעכל את זה. ולאחר מכן, ניסיתי לפייס אותה.
נסעתי אל המקום בו היא חונה את הרכב והדבקתי עליו תמונות שלנו, כתבתי על התמונות שירים שאנחנו אוהבים. שלחתי לה פרחים ביום האהבה...
אתמול היא ביקשה לדבר איתי ומיד הסכמתי.
במהלך השיחה היא אמרה שהיא יוצאת עם איזה מישהו (למרות שהיא אמרה לו שהיא לא מחפשת ושעכשיו זה לא זמן טוב וכו' וכו'...) ושהוא גם גרם לה להבין שהיא מפגרת שהיא בכלל חושבת על לסלוח,
שאין דבר כזה שלכל סיר יש רק מכסה אחד, שאין דבר כזה שאין מישהו נוסף שיאהב אותה כמו שאני אהבתי אותה.
אינני שופט אותה על הבחירה הזאת שלה, אבל כל כך מפריע לי שאיזה Nobody בא משום מקום ונותן לה עצות כשהוא בכלל לא מכיר אותי או אותה את הקשר שלנו, והיא כמובן נאחזת בזה.
מטרת השיחה מבחינתה הייתה שהיא לא רוצה יותר הקשר, לא רוצה איתי עוד משהו כי היא לא מסוגלת להתגבר על זה, למרות שהיא אוהבת אותי מאוד. היא כל הזמן אמרה כמה היא אוהבת אותי.
כמה שהיא ראתה את החיים שלנו ביחד. ואני מצידי אמרתי לה,
אין עוד דלת סגורה בלב שלי שמישהי אחרת יכולה לפתוח. שאני רוצה כל חיי לחיות איתה, להביא איתה ילדים ולהקים איתה בית, להיקבר אחד ליד השנייה.
אמרתי שאני מאוד מתחרט על מה שהיה ומצטער, ושאני רוצה שנלך יחד לטיפול זוגי כדי להבין למה זה קרה וכדי למנוע את הפעם הבאה. אמרתי שאני מוכן לקחת את הדרך הארוכה,
הקשה ביותר - העיקר כדי שנוכל לשקם את זה.
מצידה היא אמרה שהיא תמיד תזכור את זה, ואמרתי שגם אני תמיד אזכור את זה. גם לי זה תמיד יהיה קשה.
שאלתי אותה,
אין לזה שעזבתי את העבודה שבה כ"כ אהבו אותי משמעות בעינייך?
שניתקתי קשר עם עשרות אנשים?
שכל הלימודים שלי נדפקו? (הייתי בתקופה של ללמוד למבחן מאוד חשוב)
שבאתי והתוודתי בפנייך כי אני רוצה לתקן?
שהלכתי לטיפול כדי להשתדל ולעשות את מירב יכולתי?
אין משמעות לזה שאני אוהב אותך יותר מכל דבר אחר.... יש דברים טובים ויש דברים רעים בחיים, ואני עשיתי את אחד הדברים השפלים.
אבל למדתי את הלקח ואני מצטער בכל ליבי. עברתי חודשים כל כך כל כך קשים. חוץ מלעשות לעצמי חרקירי - עשיתי הכל. הענשתי את עצמי יום וליל.
החברה שלי שאני מכיר - הייתה נלחמת והיינו מתמודדים יחד. והיא בחרה שלא.
היא אמרה בסוף שזה הדבר הכי קשה שהיא עשתה, ואני אמרתי די. אין למילים יותר מקום. אני יכול להביא הנה כדור פורח שכתוב עליו 'אני אוהב אותך' וזה לא מה שיעזור.
את מפחדת להיות זו שסולחת, החלשה, האישה המטומטמת הזאת. אבל יש המון זוגות שנלחמו והתגברו על דברים כאלה, אם יש בינינו כזאת אהבה גדולה, אנחנו לא מסוגלים?
כרגע אני מרגיש מת מבפנים. אני מרגיש שאיבדתי את האהבה הגדולה ביותר של חיי. אני מתגעגע אלייה מאוד, אבל השיחה הזאת נגמרה בסימן קריאה גם מבחינתי.
אם זה מה שהיה רוצה, אסור לי להשאיר לזה פתח שאולי בכל זאת יום אחד, אחרת לא אוכל לתפקד...
אני במצוקה גדולה מאוד
ורציתי לשמוע את דעתכם
ואולי עצות להתמודד עם המצב.
תודה לכולם מראש.
שלום לכולם,
אני וחברה שלי היינו יחד מגיל 17, הראשונים אחד של השניה, ויחד מהתיכון.
למרות עליות ומורדות, בעיקר בתקופת הצבא, תמיד אהבנו מאוד. היינו קשורים, תחביבים משותפים, בקשר יום - יומי. למרות המחשבות התמידיות על האם יכול להיות יותר טוב,
למרות קשיים שהופיעו, למרות המחשבות שאולי יכול להיות יותר טוב, שנינו נלחמנו על הקשר. יש בינינו אהבה גדולה. אינני יכול להיכנס לליבם של אחרים ולרגשותיהם,
אבל אהבה כמו שלי ושלה לא יצא לי לראות מעולם אצל אחרים.
לאחר הצבא, כל אחד מאיתנו בחר באורך חיים שונה מאוד. אני הלכתי לעבודה במקום שעובד סביב השעון, 24\7. היא המשיכה את השירות הצבאי לקבע עם רצון לקריירה צבאית,
ויחד עם זאת לימודים במסגרת הערב. הזוגיות שלנו נדחקה הצידה. היא פנויה בערב, אני עובד בערב. היא פנויה בסופ"ש, אני עובד בסופ"ש. אני פנוי בבוקר ובצהריים, היא תפוסה לחלוטין,
מצליחים לקבוע ערב פנוי של שנינו - היא נרדמת תוך שעה אחרי יום שהתחיל ב8 בבוקר ונגמר ב21:00. שנינו צמחנו יחד עם הקשר כילדים ולאחר מכן כבוגרים, אך לא היו לנו את הכלים להתמודד עם קשיים.
במהלך התקופות הקשות, הבנתי שאני צריך לתמוך ולהיות שם בשבילה ולא לעשות סרט, אך פשוט הרגשתי בודד. היו בינינו הרבה שיחות "משבר" כאלה, שבהן אמרתי לה שאני מרגיש בודד,
אמרתי לה שאם היה לה חבר חדש, היא לא יכלה לראות אותו רק פעם בשבוע ואז עוד להירדם, אמרתי לה שזה פשוט לא יכול לעבוד ככה שהיא כל פעם נרדמת אחרי שעה שהיא באה אלי.
ההרגל הוא שאנחנו יחד הרבה זמן ותמיד שם אחד בשביל השנייה, אבל המציאות היא אחרת. לזמן אין משמעות. גם אם היינו חודש ביחד, או שנתיים, אף אחד לא רוצה זוגיות לא מספקת.
לא בגיל 23, ולא בגיל 80.
ככל שעבר הזמן הכרתי מישהי בעבודה והתחברנו, הפכנו ידידים ממש טובים שמדברים כל הזמן ועל כל דבר. חברה שלי הייתה מודעת לקשר הזה איתה.
כל פעם השיחות נמשכו מאוחר יותר אל תוך הלילה, והקשר הפך להיות קשר גם יום יומי בטלפון\הודעות וכו'... מנגד, הקשר עם בת הזוג שלי רק הלך והחוויר ובאמת שלא היה לי טוב בו.
בנקודה הזאת - הייתי צריך להיפרד ממנה כנראה, אבל זה לא מה שעשיתי.
מה שהיה הוא שבגדתי בה עם הידידה הזאת מהעבודה, הייתי אצלה בבית ושכבנו. במספר השבועות הראשונות שלאחר המקרה, הרגשתי בסדר ואפילו פתאום היה לי טוב להרגיש נאהב,
הרגשתי שזה היה הדבר הנכון לעשות... אבל ככל שעבר הזמן, הבנתי שזו הייתה טעות מרה. אני לא רוצה מישהי אחרת, ובחרתי בדרך "הקלה", פשוט להיות עם מישהי אחרת מאחורי הגב שלה.
התחלתי להרגיש רע מאוד והחלטתי לספר לה את הכל. לפני שרציתי לקבוע איתה שיחה, דיברתי עם אחי על זה שאמר שאסור לספר בשום פנים ואופן ושהיא תעזוב ושזה יהרוס הכל.
לאחר שהוא לא היה מספיק זמין לתמוך בי, פניתי גם לאבי בנושא. וגם הוא אמר אותו דבר כמוה - לא לספר.
כשאתה שומע דברים מסוג זה מאנשים כל כך קרובים אלייך, אתה חושב שכדאי להקשיב להם, ואכן במשך חודשים זה מה שעשיתי. קיבלתי החלטה לעזוב את העבודה ולנתק קשר עם אנשים.
ניסיתי להיות בן זוג יותר טוב, אבל הדבר הזה תמיד העיק עלי במשך חודשים ארוכים. הגעתי למצב של התקפי חרדה חוזרים, דכאון, חוסר בתאבון וירידה במשקל. הפחד לאבד את בת הזוג שלי השתלט עלי.
אני אוהב אותה כל כך. עשיתי טעות מרה שאני מתחרט עליה מאוד. החלטתי ללכת לפסיכולוג ולאחר מספר טיפולים הבנתי שזה קרה מהמון סיבות ולא מרוע, והבנתי איזה סוג בן אדם אני רוצה להיות.
אני לא רוצה להיות הבוגד והשקרן, לא רוצה להסתיר ממנה דברים. הייתה בינינו פרידה רגשית ומשבר גדול, שכל אחד מאיתנו לא ידע להתמודד איתו, ואני בחרתי בדרך הגרועה ביותר.
אבל לא הייתי מסוגל לחיות עם ההרגשה הזאת ואיתה, הרגשה של להיות שקרן וצבוע. מצידה הכל שלם, ומצידי הכל הרוס.
לאחר משברים נפשיים ודכאונות שחששתי שרק תרופות יפתרו, החלטתי לדבר איתה. בניגוד לעצות שניתנו לי, בניגוד לדרך הקלה. החלטתי שאני מספר לה ומצטער על הכל ומבקש את סליחתה.
השיחה הזאת הייתה קשה מאוד, ולאחר שעתיים של שיחה היא אמרה שהיא לא יודעת מה תרגיש, אך כרגע אנחנו "כלום". ובעצם נפרדנו.
תקופת הפרידה הזאת ארכה חודש. בשבוע הראשון לא יצרתי איתה קשר כלל, כי רציתי לתת לה את הזמן שלה לעכל את זה. ולאחר מכן, ניסיתי לפייס אותה.
נסעתי אל המקום בו היא חונה את הרכב והדבקתי עליו תמונות שלנו, כתבתי על התמונות שירים שאנחנו אוהבים. שלחתי לה פרחים ביום האהבה...
אתמול היא ביקשה לדבר איתי ומיד הסכמתי.
במהלך השיחה היא אמרה שהיא יוצאת עם איזה מישהו (למרות שהיא אמרה לו שהיא לא מחפשת ושעכשיו זה לא זמן טוב וכו' וכו'...) ושהוא גם גרם לה להבין שהיא מפגרת שהיא בכלל חושבת על לסלוח,
שאין דבר כזה שלכל סיר יש רק מכסה אחד, שאין דבר כזה שאין מישהו נוסף שיאהב אותה כמו שאני אהבתי אותה.
אינני שופט אותה על הבחירה הזאת שלה, אבל כל כך מפריע לי שאיזה Nobody בא משום מקום ונותן לה עצות כשהוא בכלל לא מכיר אותי או אותה את הקשר שלנו, והיא כמובן נאחזת בזה.
מטרת השיחה מבחינתה הייתה שהיא לא רוצה יותר הקשר, לא רוצה איתי עוד משהו כי היא לא מסוגלת להתגבר על זה, למרות שהיא אוהבת אותי מאוד. היא כל הזמן אמרה כמה היא אוהבת אותי.
כמה שהיא ראתה את החיים שלנו ביחד. ואני מצידי אמרתי לה,
אין עוד דלת סגורה בלב שלי שמישהי אחרת יכולה לפתוח. שאני רוצה כל חיי לחיות איתה, להביא איתה ילדים ולהקים איתה בית, להיקבר אחד ליד השנייה.
אמרתי שאני מאוד מתחרט על מה שהיה ומצטער, ושאני רוצה שנלך יחד לטיפול זוגי כדי להבין למה זה קרה וכדי למנוע את הפעם הבאה. אמרתי שאני מוכן לקחת את הדרך הארוכה,
הקשה ביותר - העיקר כדי שנוכל לשקם את זה.
מצידה היא אמרה שהיא תמיד תזכור את זה, ואמרתי שגם אני תמיד אזכור את זה. גם לי זה תמיד יהיה קשה.
שאלתי אותה,
אין לזה שעזבתי את העבודה שבה כ"כ אהבו אותי משמעות בעינייך?
שניתקתי קשר עם עשרות אנשים?
שכל הלימודים שלי נדפקו? (הייתי בתקופה של ללמוד למבחן מאוד חשוב)
שבאתי והתוודתי בפנייך כי אני רוצה לתקן?
שהלכתי לטיפול כדי להשתדל ולעשות את מירב יכולתי?
אין משמעות לזה שאני אוהב אותך יותר מכל דבר אחר.... יש דברים טובים ויש דברים רעים בחיים, ואני עשיתי את אחד הדברים השפלים.
אבל למדתי את הלקח ואני מצטער בכל ליבי. עברתי חודשים כל כך כל כך קשים. חוץ מלעשות לעצמי חרקירי - עשיתי הכל. הענשתי את עצמי יום וליל.
החברה שלי שאני מכיר - הייתה נלחמת והיינו מתמודדים יחד. והיא בחרה שלא.
היא אמרה בסוף שזה הדבר הכי קשה שהיא עשתה, ואני אמרתי די. אין למילים יותר מקום. אני יכול להביא הנה כדור פורח שכתוב עליו 'אני אוהב אותך' וזה לא מה שיעזור.
את מפחדת להיות זו שסולחת, החלשה, האישה המטומטמת הזאת. אבל יש המון זוגות שנלחמו והתגברו על דברים כאלה, אם יש בינינו כזאת אהבה גדולה, אנחנו לא מסוגלים?
כרגע אני מרגיש מת מבפנים. אני מרגיש שאיבדתי את האהבה הגדולה ביותר של חיי. אני מתגעגע אלייה מאוד, אבל השיחה הזאת נגמרה בסימן קריאה גם מבחינתי.
אם זה מה שהיה רוצה, אסור לי להשאיר לזה פתח שאולי בכל זאת יום אחד, אחרת לא אוכל לתפקד...
אני במצוקה גדולה מאוד
ורציתי לשמוע את דעתכם
ואולי עצות להתמודד עם המצב.
תודה לכולם מראש.
