המקל, הגזר והנק"נ

[פנג לו צי אן]

לא כל כך הסברת למה זה בהכרח רע?

יש שני סוגים של "תגמול". הסוג הראשון זה כמו שתיארת שכשאר הדמות עושה משהו טוב אז לפתע הכל מסתדר לה בחיים ולהפך. זה אמנם לא ריאליסטי, אבל לא בהכרח משהו שלא מתאים למשחקי תפקידים. תחשבי למשל על מושג ה"קארמה" מתרבויות המזרח, בעולם של משחק תפקידים אפשר תמיד לומר שהמושג הזה הוא משהו אמיתי ומוחשי וכככה אם אדם באמת מרצה את האלים (=שהם...) אז החיים שלו יותר מוצלחים. הסוג השני זה תגמול בצורה של נקודות ניסיון או מה שמקביל לכך בשיטות אחרות. גם זה אמנם לא ריאליסטי לגמרי משווים את זה לחיים שלנו, אבל גם את זה אפשר להתאים למנטליות של משחק תפקידים. מי שמתנהג כמו גיבור באמת הופך להיות לגיבור, מי שמתנהג כמו אדם שיגרתי ולא חורג מהנורמלי נשאר אדם נורמלי. אבל מה שהכי חשוב זה כיצד זה משפיע על איכות המשחק של השחקנים. אם שיטת המקל והגזר אכן מדרבנת אנשים לשחק טוב ומונעת מהם לשחק גרוע, מה רע בזה? לדעתי זה שווה את כל החסרונות הקטנים שיש בגישה הזאת (כמו כל הדיונים אם זה ריאליסטי או לא). מה לעשות, הטבע האנושי הוא כזה שאנשים מבינים רק תגמול ועונש, באותה מידה אפשר לומר ששיטת החוק שמענישה פושעים היא לא צודקת כי אנשים צריכים להבין בעצמם מה טוב ומה רע ולהמנע מהרע משום שזה לא מוסרי. אבל ברור לכולנו שאם לא נעניש פושעים רוב בני האדם יפשעו. מבחינתי הכלל הזה תקף גם כן למשחקי תפקידים. נכון שהמצב האידיאלי הוא שהשחקנים ישחקו מצויין את הדמות שלהם ויעשו זאת "לשם שמים" ולא "על מנת לקבל שכר", אבל מכיוון שהמציאות נוטה להיות רחוקה מהאידיאל מה רע בקצת מקל וגזר כדי ללמד אותם?

 

[Nihau]

משחק עבור גמול או עבור עצמו

אני מנסה לקדם את התחושה שמשחק טוב הוא מטרה בפני עצמה ולא אמצעי למטרה כוחנית של התעצמות תמידית כמו במו"ד בדרך כלל מייצרת. זה מצד אחד. מצד שני שיטת המקל והגזר היא שיטה חינוכית. ופרימיטיבית אם יותר לי לציין. אני לא נמצאת שם כדי לחנך, אני שם כדי להנחות משחק טוב לשחקנים שיהנו ממנו וישחקו משחק טוב וביחד ניצור סיפור מעולה פרטי משלנו. שיטת מקל וגזר מתאימה לשלבים התחלתיים מאוד בהם אין יכולת תקשורת טובה. היא שיטה חושית- גזר טעים, מקל כואב. כמו שסבא שלי אומר "נותנים לך תיקח, מרביצים לך תברח". יש בי אמונה עיוורת ביכולת האינטיליגנטית של בני אדם להבין רעיונות ואיכות גם בלי שמרביצים להם או או עושים להם טעים ומלא בבטן. שיטת מקל וגזר גם מגבילה את השחקנים שלי למה שלדעתי הוא "נכון" כאשר במשחק תפקידים אחד המאפיינים הכי חשובים זה החופש לבחור את דרכך, שלא כמו במשחק מחשב בו האפשרויות מוגבלות למה שהמתכנתים יצרו. אני מעדיפה לתת להם עולם חי ודינמי שיגיב למעשיהם בצורה ריאליסטית בהתאם לאיך שבניתי אותו. הדמויות הותקפו ע"י שודדים, הם נלחמו עד שהשודדים ברחו. בעיר הקרובה הם דיווחו על האירוע וזכו להערכה כגיבורים, הובילו את המשמר למקום האירוע ותיארו את ההתרחשות. המשמר מצא את השודדים וטיפל בהם. הם היו יכולים לבחור מגוון דרכים אחרות להתמודדות וכל אחת מהן הייתה מובילה אותם למקום אחר. אין דרך נכונה ולא נכונה. יש כיווני התפתחות עלילה אישית ופרטים שלהם- במו ידיהם. אם הייתי מחליטה שרירותית שזה שהם לא הרגו את השודדים זה "לא נכון" ונותנת להם מכה וירטואלית עם מקל או מחליטה שזה שהם נתנו לשודדים לברוח זה "נכון" ונותנת להם פרס חיצוני על זה- זה היה מעכיר על השיקולים שלהם למ"ת. זה היה משנה את שיקולי השחקנים, לא את שיקולי הדמויות בעקבות המאורע. בתקווה הצלחתי להבהיר את הנקודה שלי הבוקר. שיהיה לכם בוקר טוב.

 

[Ihavenonick]

העולם עצמו מתנהג לפי שיטה זו

זוהי שיטה של ניסוי וטעייה

 

[Nihau]

העולם לא. התגובות שלנו אליו חלקית

 

[Ihavenonick]

I don't think so

like: if you will put your hand in the fire , then you'll get a burn. if you'll plant a tree and water it and care for it, then you'll have it's fruits to eat and it's shade to protect you from the sun in the summer

 

[Super Monkey]

מסכים לחלוטין, החיים הם מקל וגזר

 

[Nihau]

תעזבו פילוסופית חיים, תחזרו למ"ת

ברור שיש מקרים בהם התוצאותהן קלות לאיבחון ומיון. הכנסת יד לא מוגנת לתוך להבה חיה וחמה תגרום לנזק פיסי וכאב. הבחירה אם לסבול את הכאב הזה היא בחירה מודעת. ראה דוגמת מבחן "גום ג'אבאר" בחולית המפריד את "בני האדם" מה"חיות". אם אתה מכניס את היד לתוך להבה חיה כדי לחלץ ממנה את כתב העת היחיד שמסביר כיצד אפשר לרפא את כל סוגי הסרטן תסכים איתי שזו בחירה שלך לסבול עכשיו למען מטרה גדולה יותר ובעלת ערך חשוב יותר בעיניך מאשר הכאב והנזק שיגרם לידך. אם אתה סתם דוחף את היד לאור האדום הצהוב הרוקד הזה כדי לראות מה יקרה- אז הכאב מלמד אותך שנעשה נזק לגוף שלך ותחושת החום מלמדת אותך שזה "חם". אם אתם רואים את כל החיים כמקל וגזר אתם מצמצמים את כל מגוון החוויות שלכם לדואליות מאוד ענייה, לדעתי על כל מקרה. יש יותר צדדים לחיים מאשר שניים ואפילו למטבע יש שוליים, למטבע של 10 ש"ח יש לא רק שני צדדים ושוליים אלא גם חריצים בשוליים ושני צבעים בעיגול וטבעת סביבו. עכשיו לעיניין המ"ת- כפי שציינתי יש יותר שצדדים משניים לכל דבר. טוב ורע הן הבחנות שכלתניות נוצריות מאוד שלא באמת מתאימות לעולם האמיתי, רק לעולם המופשט של התפיסה התבונית שמסווגת דברים ככה- כפילוסופיה. אני לא רוצה להנחותץ בשיטת המקל והגזר. אני רוצה שלמשחק שאני מעבירה יהיו יותר צדדים מאשר "טוב" ו "רע", "כואב" ו "טעים". עכשיו אם יש לכם רעיונות לגבי הנחייה מזווית כזו אשמח לשמוע אותם.

 

[Ihavenonick]

but that's it

a DM plays the world. you should decide if the character gets the carrot or the stick, not the player. in other words: judge the character and not the player. if you are objective, then it doesn't matter if the player is really annoying, hell, the player can even be you arch-nemessis(es) , but still you have to look at the character and not the player. for an example: in the group I play now, the group itself is so not cordinated, although the players are playing for years. it is because the characters are not that used to each other, and doesn't know his(or her) part. it is true as long as you remain objective p.s. if any of these look like a rambling than it's because I'm very tired and I need to sleep but can't

 

[Roger the Jolly]

I've gained this from philosophy

"That I do without being told what others do only for fear of the law" לא זוכר אם זה ציטוט של אפלטו או אריסטו, אבל הנקודה היא שרוב האנשים הם לא פילוסופים, אלא פרגמטים במידה כזו או אחרת. גם דמויות של הרפתקנים, מעצם טבען מוכוונות לכיוון מאד פרגמטי, אין זמן לשקוע ביותר מדי פילוסופיה כאשר גורל החיים שלך, הממלכה או הדרקון של השכנה מוטל על הכף. אתה עושה כל דבר שיעזור לך תחת האילוצים הקיימים, כולל אלו של מצפונך והחוק וזהו, יאללה, לבעיה הבאה. הבעיה שלך, אם אני מבין אותה נכון, מתחילה כאשר יש דברים שהדמות עושה שאת בתור המנחה מתמוגגת מהם ורוצה לעודד, אבל מבחינת הדמות או השחקן אין איזה תוצאה חיובית במיוחד אשר מיד ברורה לעין. לכן, בבעיה הבאה שתתקל בה לא בהכרח שהיא תפתור באותה דרך אלא דווקא בדרך שתהיה לה יותר קלה לפי נסיבות העניין החדש. דרך שיכול להיות שממש לא תמוגגי ממנה (מה לעשות, זה חלק מהרצון החופשי של השחקנים), ואת היית רוצה שהיא תמשיך בדרך "הנכונה" מתוך הבנה פנימית שזו הדרך "הנכונה" ומבלי שתצטרכי לכוון / לתגמל אותה בצורה כלשהי. הנקודה העיקרית פה היא שאת מסתכלת על הדברים מנקודת המבט שלך - את בעצם רוצה שההנאה שלך מהמשחק תתגבר על ידי שהדמויות במשחק שאת מריצה יפעלו בדרכים מסוימות (משחק תפקידים עמוק ועשיר, אם הבנתי נכון) ולא יפעלו בדרכים אחרות (משחק תפקידים טכני ו/או רדוד). אם את רוצה שההנאה שלך מהמשחק תתגבר על ידי זה שהשחקנים ישחקו את הדמויות שלהם בדרך שתגרום לך ליותר כיף, אז את צריכה לסמן להם שזה הכיוון. זה יכול להיות גם "רק" מילה טובה (עושה פלאים) או גמול in-game יותר טכני או עלילתי, אבל איזה שהוא סימן צריך להיות, מה לעשות, רובנו לא קוראי מחשבות. מה שאת רוצה זה מעין הנחיה עצמית / הכוונה עצמית של השחקנים את הדמויות שתבוא מבפנים ותהיה במקרה בדיוק כמו שאת אוהבת לראות. מנסיוני שלי אני יכול רק להגיד שאל תצפי שיותר משחקן אחד או שנים (וגם אחד זה הרבה מאד) יהיה להם את זה. מה לעשות אנשים הם שונים והם גם באים למשחק בראש שונה וכל אחד מנסה להנות כמו שמתאים לו, בהינתן שאין הכוונה כלשהי לכיוון משחק מסוים, צפוי שיהיה גיוון של שיטות. אצלי מה שהיה זה תהליך של הסתגלות הדדית - כאשר מישהו מהשחקנים עושה משהו שמאד מאד פוגע בהנאה שלי מהמשחק, אני מעיר על כך, וכנ"ל כאשר אחד השחקנים מפריע לו שחקן אחר או הסגנון שלי, ואז מבצעים התאמה ולומדים להתאים במסגרת הגבולות שהם בסה"כ די נרחבים. כמובן, שבשביל שזה יצליח צריך שחקנים שבוגרים בהתנהגותם (ללא קשר לגילם) ומבינים שעבודה בקבוצה מכילה אילוצים מסויימים וזה לא תמיד בנמצא. במידה וזה לא המצב אז צריך הכוונה קצת יותר משמעותית או שיחה אישית או להיפרד מהשחקן לשלום במידה והוא באמת מפריע למשחק של כולם בצורה קיצונית. מטרת המשחק להנות - זו לא בחינה ולא דיון פילוסופי מה נכון יותר או פחות וגם לא אודישן להצגה - פשוט לבלות בכיף עם עוד כמה חברה בראש דומה. לא פחות, לא יותר, ותכלס זה הרבה מאד. זהו, כתבתי הרבה מאד, מקווה שלא בירברתי יותר מדי, שהבנתי באמת את מה שמציק לך וגם שעזרתי. חג שמייח לכולם!

 

[Nihau]

קרוב מספיק בשביל לעבוד.

המטרה שלי היא אלטרואיסטית יותר ממה שציינת אבל התוצאה בשני המקרים זהה אז לא שווה להתקע על הנקודה הזו. לגבי פילוסופיה- דווקא כאשר הכי קשה אז אנשים חוזרים לפילוסופיה ולדת בתקווה למצוא שם את הצידוק המנטלי רוחני להמשך ההתמודדות מול אתגרים וקשיים בהתאמה. אם זה לא היה כך לפחות אצל חלק מהאנשים אז דמויות כמו כוהנים ונזירים (מסוג נזירי שאולין הלוחמים) לא היו מוצלחות כל כך או אפילו קיימות במשחק.