../images/Emo6.gif אני מודה לא מצצתי
אני לא חושבת או אולי גם לא זוכרת מוצצים אצלנו כנראה שאם ככה אז לא היו אצלי בכל אופן לא דחפו לי הייתי עוללה שקטה, לא הייתי מצייצת הרבה לפחות בחודשים הראשונים לחיי כמו שסיפרו לי. ואם איזה ציוץ מזערי אז או שדחפו לי ציץ או שאצלנו אצל סבתא שלי היו דוחפים קצת יין מתוק על צמר גפן יעני הקפיצו לנכדים טאקילה
ואם זה בכי טורדני אז כמובן שזה עובר מדור לדור ישר עראק על הבטן תוך כמה דקות היתה דומיה בבית. ואני זוכרת על כל הנכדים זה עבד. חלק גדלו גם על מוצצים כמובן. לעומת הציוצים שלי היום אני לא סותמת את הפה לרגע אולי זה רעיון ובגלל זה אני צריכה לקפוץ לסופרפארם לקנות מחסום פה
אבל היה לי הרגל מגונה בגן למשל שחגגו לי מומולדת בגן באופן לוטומתי הייתי מתחילה לבכות. יושבת לה במרכז המעגל לפעמים לבד לפעמים עם עוד ילד או ילדה שחגג/ה יחד איתי וכולם שרים מומלדת שמייח וכאלה זר פרחים על הראש שמלה מהדייזיין האחרון דאז שנות השישים. ועוגה כושית כמו של חונה.. ונרות והופפפפ הילדה בוכה
במומולדת החמישי שלי כבר נפסק הבכי.. . סיגרע התחלתי בגיל שש עשרה (פויי פושטקית אחת) ורק באוקטובר האחרון הפסקתי במכה אחת אחרי שיכנועים של דודי היקר אמנם הוא ניסה כמה פעמים ולא הלך לא אבל היה איזה משפט באותו יום שהוא אמר לי ולקחתי שכטטטטטאאא אחרונה ודיי ואני מחזיקה מעמד יפה לבינתיים חיק טפו טפו מלח מים מלח מים
בקשר לסוכריות אז אני חולה עליהם ביחוד אני הפושעת על הסוכריות של פעם. שאפחחחד בגיל בוגר יותר בעצם מתי גדלתי?? אני לפעמים אכלתי סוכריות בשרשרת (מכירים?) או היו את הסוכריות הפיצפוניות האלה בצורת מקל סבא. וגם עם התפוח וכמו בשיר נורית זרקה התפוח הפרח זרקה לחצר והלכה לה לשחחחחק עם ילד אחר... גם אני לא אהבתי את התפוח. ובכלל סוכריות על מקל הם עד היום יאמי יאמי בשבילי. והייתי מוכנה לסתום את הפה ולקבל לפעמים גזר דין (זריקה) כדי שהאחות תיתן לי בסוף את הסוכריות הקטנות והצבעוניות האלה..(תגידו איפה קונים אותם היום?
) ואהבתי גם את הצמר גפן הורוד הזה על מקל.. לפעמים בירידים נגיד של אוכל או כל מיני כאלה מוכרים את הצמר גפן יש לי כזה חשק לקחת צמר גפן כזה ביד. אבל you know יש דברים שכבר לא עושים בחוץ.. בגילינו הקשיש. זה היה ראיון קצר על
עם רפי רשף