המפגש הראשון -חלק 1
סתיו עכשיו במילאנו. העיר שקועה וודאי בדוק של אפרוריות קריר, אנשים אלגנטיים בחליפות ממהרים ללגום את האספרסו שלהם בעמידה בבר לפני שהם נבלעים בבנייני האבן ספוני הזכרונות של העיר העצומה הזו.
אבל אני עדיין לא שם, בגופי, רק במחשבותי.
אני מסדרת את השוליים של חצאית ה׳סיגר׳ שלגופי, מיטיבה את האחיזה בז׳קט הקל שאחוז בזרועי, חולצה לבנה מחויטת ומגוהצת לגופי, שרשרת זהב דקיקה שבקצה שלה אחוזה פנינה אחת בודדת.
שפתי אדומות.
האדום העז על רקע פני הבהירות התחומות בשערי הכהה, מושך מבטים.
אני מתעלמת מהם וצועדת על נעלי העקב השחורות, אלה עם העקב הדקיק בגובה בינוני פנימה, למטוס, כשהטרולי הקטן שלי נגרר אחרי על גלגליו.
הצלחתי לפרגן לעצמי מפלט של מספר ימים לעיר הצפונית הזו, להתנתק קצת מהיומיום. אני עם עצמי.
עם עצמי, ואולי גם קצת איתך.
תחושת השחרור מתחילה להזדחל בתוך עצמותי כשאני מיטיבה את חגורת הבטיחות למותני, מגבירה את הווליום באוזניות ועוצמת את עיני כשהמטוס מתנתק מהקרקע, ומתחיל להתרומם לעבר השמים.
האם גם אתה עוצם את עיניך? נרגע ונרגש בו זמנית כמוני?
אתה בטח יושב לא רחוק ממני, המטוס די קטן ממילא, ושנינו הזמנו את אותה הטיסה, למרות שהחלטנו שאיננו יוצרים קשר עין או משוחחים לפני שנהיה במילאנו עצמה.
עיני עצומות, נשימתי נעשית סדורה ואיטית, אני שוקעת במוזיקה, במחשבות לקראת הרגע בו נתייצב לראשונה, פנים אל פנים, שני זרים בעיר זרה.
התרגשות.
כך קבענו להיפגש לראשונה, ללא כל מחויבות.
כל אחד הזמין לעצמו חדר, במלון משלו, מבלי לדעת באיזה מלון ישהה האחר.
קבענו להיפגש באיזה בר קטן לראשונה לקפה של בוקר, מפגש שיהיו בו רק מבטים. מבלי לשוחח, מבלי לגעת.
כך נוכל לסקור בעיניים, לחקור, להתרשם, להתרגל ולהתבונן.
לאחר מכן נפנה כל אחד לעניניו.
אני אלך לראות שוב את ה- "L'Ultima Cena", כבר הזמנתי כרטיס, לאחר מכן אפשפש בספרים בחנות המקסימה שמול המנזר.
ללא חיפזון,
ניקח את הזמן.
אחר כך קבענו להיפגש בשנית, לצהריים, באיזו טרטוריה קטנה בלב האזור העיסקי, ליד האופרה.
הפעם, נשב ביחד לאכול.
אם נרצה, נשוחח, אם לאו, נשתוק, נלגום יין, ונאכל.
הטרטוריה הקטנה מתמלאת בשעה הזו בגברים ונשים הלבושים במיטב מחלצותיהם העדכניות, יוצאים מהבנקים להפסקת הצהריים שלהם, וממלאים את האויר בריחות מי הקולון העדינים שלגופם, מפטפטים באיטלקית שנשמעת כמו שירה שמימית, וממהרים לחזור לעבודתם.
רק אנחנו נישאר ישובים, בשקט, בנחת. אולי תרצה אז לאחוז בפרק כף ידי, ללטף בעדינות את אצבעותי.
לאחר מכן נצא לסמטה הקטנה, ואני אעשן את הסיגריה שלי הנתונה בפומית ארוכה ושחורה, שואפת את העשן לקירבי בעיניים עצומות, לפני שנצא יחד לשוטט בעיר הגדולה.
סתיו עכשיו במילאנו. העיר שקועה וודאי בדוק של אפרוריות קריר, אנשים אלגנטיים בחליפות ממהרים ללגום את האספרסו שלהם בעמידה בבר לפני שהם נבלעים בבנייני האבן ספוני הזכרונות של העיר העצומה הזו.
אבל אני עדיין לא שם, בגופי, רק במחשבותי.
אני מסדרת את השוליים של חצאית ה׳סיגר׳ שלגופי, מיטיבה את האחיזה בז׳קט הקל שאחוז בזרועי, חולצה לבנה מחויטת ומגוהצת לגופי, שרשרת זהב דקיקה שבקצה שלה אחוזה פנינה אחת בודדת.
שפתי אדומות.
האדום העז על רקע פני הבהירות התחומות בשערי הכהה, מושך מבטים.
אני מתעלמת מהם וצועדת על נעלי העקב השחורות, אלה עם העקב הדקיק בגובה בינוני פנימה, למטוס, כשהטרולי הקטן שלי נגרר אחרי על גלגליו.
הצלחתי לפרגן לעצמי מפלט של מספר ימים לעיר הצפונית הזו, להתנתק קצת מהיומיום. אני עם עצמי.
עם עצמי, ואולי גם קצת איתך.
תחושת השחרור מתחילה להזדחל בתוך עצמותי כשאני מיטיבה את חגורת הבטיחות למותני, מגבירה את הווליום באוזניות ועוצמת את עיני כשהמטוס מתנתק מהקרקע, ומתחיל להתרומם לעבר השמים.
האם גם אתה עוצם את עיניך? נרגע ונרגש בו זמנית כמוני?
אתה בטח יושב לא רחוק ממני, המטוס די קטן ממילא, ושנינו הזמנו את אותה הטיסה, למרות שהחלטנו שאיננו יוצרים קשר עין או משוחחים לפני שנהיה במילאנו עצמה.
עיני עצומות, נשימתי נעשית סדורה ואיטית, אני שוקעת במוזיקה, במחשבות לקראת הרגע בו נתייצב לראשונה, פנים אל פנים, שני זרים בעיר זרה.
התרגשות.
כך קבענו להיפגש לראשונה, ללא כל מחויבות.
כל אחד הזמין לעצמו חדר, במלון משלו, מבלי לדעת באיזה מלון ישהה האחר.
קבענו להיפגש באיזה בר קטן לראשונה לקפה של בוקר, מפגש שיהיו בו רק מבטים. מבלי לשוחח, מבלי לגעת.
כך נוכל לסקור בעיניים, לחקור, להתרשם, להתרגל ולהתבונן.
לאחר מכן נפנה כל אחד לעניניו.
אני אלך לראות שוב את ה- "L'Ultima Cena", כבר הזמנתי כרטיס, לאחר מכן אפשפש בספרים בחנות המקסימה שמול המנזר.
ללא חיפזון,
ניקח את הזמן.
אחר כך קבענו להיפגש בשנית, לצהריים, באיזו טרטוריה קטנה בלב האזור העיסקי, ליד האופרה.
הפעם, נשב ביחד לאכול.
אם נרצה, נשוחח, אם לאו, נשתוק, נלגום יין, ונאכל.
הטרטוריה הקטנה מתמלאת בשעה הזו בגברים ונשים הלבושים במיטב מחלצותיהם העדכניות, יוצאים מהבנקים להפסקת הצהריים שלהם, וממלאים את האויר בריחות מי הקולון העדינים שלגופם, מפטפטים באיטלקית שנשמעת כמו שירה שמימית, וממהרים לחזור לעבודתם.
רק אנחנו נישאר ישובים, בשקט, בנחת. אולי תרצה אז לאחוז בפרק כף ידי, ללטף בעדינות את אצבעותי.
לאחר מכן נצא לסמטה הקטנה, ואני אעשן את הסיגריה שלי הנתונה בפומית ארוכה ושחורה, שואפת את העשן לקירבי בעיניים עצומות, לפני שנצא יחד לשוטט בעיר הגדולה.
