המסע לפולין...

[פיטרינית]

המסע לפולין...

ביום רביעי אני טסה עם השכבה שלי לפולין... זאת הפעם הראשונה שאני טסה לחו"ל... שאני יוצאת מהמדינה הקטנה והמוכרת... מצד אחד, אני יודעת שיהיה לי מעניין, אני יודעת שאני אקבל מהמסע הזה המון לחיים, ושבין לבין אני גם אהנה מאוד ויהיה לי כיף... מצד שני, כמו כל דבר שהוא פעם ראשונה, אני מפחדת. מפחדת מהארץ הלא מוכרת, מפחדת להיות זרה, מהתוכן של המסע- מה אני ארגיש, איך אני אקבל את הדברים שאני עומדת לראות? ואם זה בכלל לא יעשה לי כלום, מה זה אומר עלי?? כרגע אני חושבת שההתרגשות עולה על הפחד

אבל אם יש לכם עצות או משהו שיוכל לעזור לי במסע או לקראתו, אני אשמח לשמוע... ועוד משהו באותו נושא... אני יודעת שכדי "לחיות בהרמוניה" צריך לשחרר, צריך לסלוח... ובאמת אני מנסה לשחרר את הכעסים שלי כמה שיותר ולסלוח לאנשים כשאני מרגישה שנפגעתי מהם... אבל בנושא הזה, אני פשוט לא רוצה לסלוח, לא מוכנה... מה אתם חושבים? איך חיים בהרמוניה עם השואה, עם רצח, עם שנאה כ"כ חזקה וקטלנית?

 

[רצסמיזדא]

הרמוניה

אני לא חושבת שאפשר לשכוח, לסלוח או לעבור הלאה. אני מכירה הרבה אנשים שבעיקרון לא קונים דברים תוצת גרמניה! זה קשה, אולי מוזר אבל מסתדר עם הרגשות שלי. אני חושבת שהמסע הזה חשוב מאד, בעיקר כדי שנוכל להעביר את הדברים לדורות הבאים, (בתקוה שהם יאמינו ולא כמו שאנו מתיחסים למסורת שהעבירו לנו) אני חושבת שעם החשיבות אני לעולם לא אוכל להגיע לשם. אני לא אחזיק מעמד בזה! מחזיקה אצבעות לך ולכל המשתתפים במסע החשוב הזה!

 

[פיטרינית]

../images/Emo51.gif ../images/Emo39.gif

גם אני מקווה שהדורות הבאים יזכרו וימשיכו להזכיר... הא, וד"א.. אני גם מאותם אנשים שלא קונים תוצרת גרמניה...

 

[רצסמיזדא]

בהצלחה

במסע, תחזרי בשלום, וכן, גם תהני.

 

[פיטרינית]

../images/Emo51.gif../images/Emo13.gif

 

[לחיות בהרמוניה]

איך חיים בהרמוניה? סולחים.

רשמת שאת לא רוצה לסלוח. לא מוכנה. כשתהיי מוכנה, תוכלי לחיות בהרמוניה עם עצמך. כן, עם עצמך. המנגנון הזה שאנחנו לא סולחים למישהו (בין אם זה אדם שפגע בנו, או הרבה אנשים), זה מין חלק כזה בנו שרוצה להעניש את האחר, ולא לסלוח לו. אבל את רק פוגעת בעצמך. שנאה, רצח, וכל השאר שייכים לעבר. הם קיימים רק בזיכרון האישי של כל אחד. הם קיימים בתוכך, אבל זה רק זיכרון של משהו שהיה. פשוט תרפי.

 

[פיטרינית]

../images/Emo51.gif

אני יודעת שברגע שאני אסלח ואשחרר את זה יהיה לי יותר טוב עם עצמי... אבל השאלה גם מה זה לסלוח? זה להגיד- "טוב, בסדר... זה קרה וזהו? נשכח ונסלח?" כאן הסליחה פשוט לא נתפסת אצלי, כמו שהמעשה עצמו לא נתפס... אני מניחה שאני פשוט נאחזת חזק מידי, שבאמת עדיף להרפות, אבל אני מפחדת... ואני לא בטוחה שאני יודעת איך.

 

[natalynataly]

קשה לי לקבל את הסליחה ביחס לשואה

באופן כללי זו גם לא המגמה שלי. רוצה לחיות בהרמוניה, לזרום עם החיים, לא לנסות לחנך את העולם, לא לנסות לשנות את העולם - אבל לסלוח? לא חושבת על זה. לא לטוב ולא לרע. בהחלט עובדת על עצמי כדי לא לחוש כעס, לא להיות מורעלת על ידי רגשות שליליים. ולגבי השואה אני חושבת שזו חובה לזכור. לא לסלוח - כדי לא לשכוח. מצד שני לא בריא כל היום לחשוב על זה, להיות רווי בשנאה וברוע. לפני כמה שנים כתבתי את הסיפור של סבתא שלי ואמא שלי (שהיתה אז ילדה קטנה) בתקופה השואה. זה היה קשה ריגשית, כי פתאום זה לא משהו רחוק, אז כדי להגן על עצמי - התמקדתי בחיובי, כלומר בלהבין את אמא שלי. להעריך יותר את הסבתא הנפלאה שהיתה לי.... כמה הן גדולות למרות מה שהן עברו. לא חשבתי על הרוע ועל הסיבות שגרמו לאותם אנשים להתנהג כפי שעשו - כי אי אפשר להבין אותם. ואולי זה הפתרון לעבור מסע לפולין בשלום - להעריך ולכבד את המתים והחיים. אבל לא להתעמק ברוע. לזכור את אותם קדושים ..... להראות לגויים שאנחנו זוכרים - אבל לא מרירים. איך פעם שרה ריקי גל?! "השמחה שלי היא המחאה שלי" כמה נכון.... עצם החיים שלנו כאן, הטובים ומלאי ההרמוניה.... הם הניצחון של הטוב על הרע. של האהבה על השנאה. בהצלחה במסע. ספרי לנו אחר כך רשמים. (אולי תכתבי יומן מסע? זה יאפשר לך להתחבר לרגשות שלך ולזכור את הדברים החשובים. ) נטלי

 

[פיטרינית]

../images/Emo51.gif

התחברתי מאוד לגישה שכתבת... אני חושבת שגם אני אאמץ לעצמי לחשוב על המתים והחיים בתור קדושים, גיבורים... לראות את החוזק שלהם במקום את החולשה של העולם... בקשר ליומן מסע, אני מתכוונת לכתוב... מתארת לעצמי שיהיה לי הרבה מה לפרוק על הדף...

 

[לחיות בהרמוניה]

תודה רבה על השיתוף ../images/Emo13.gif