מלנכוליה הייז
New member
המסע אל ה -../images/Emo117.gif
ממממ... לא יודעת למה, הרגשתי צורך לפצות את פי ולומר: מצאתי את האש שלי. אתם מכירים את זה? אותה אש שמציתה בכם תחושות שלא ידעתם שאתם מסוגלים להרגיש, אותה אש שהופכת את המחר שלכם למשהו שופע צבעים מרהיבים ומפתה באפשרויות הבלתי מוגבלות שלו, אותה אש שמשתלהבת בכם כל פעם שאתם נותנים לה פורקן נפשי.. האש שלי היא אומנות. ליתר דיוק משחק. התאהבתי בבמה בגיל 9 ומאז במשך 7 שנים אני משועבדת לה בהנאה, ובכל פעם שאני משחקת אני נוטשת את הקליפה הזו, הגוף שלי, ונותנת לדמות המסויימת להשתלט עליי, מסגלת לי את הרגליה ותחושותיה, כואבת את כאבה ומפחדת את פחדיה. אני 'עוף מוזר', אינני מספיקה לעצמי, ולכן אני רוצה להיות הכל, מהילדה עד לסבתא מהרוצח לנרצח, מההגיוני עד למטורף. המשחק מאפשר לי זאת. הוא מעין מפלט, תרפיה. המשחק הוא האהבה הראשונה שלי, אהובי, וכל פעם שאני עולה על במה או נעמדת מול מסרטת וידיאו, זה תינוי אהבה כלשהוא [מטאפורה, לא ברצינות...]. אני לא חיה בשאיפה להתפרסם כרגע, ואינני ניגשת למבחנים לתוכניות טלוויזיה וסרטים[אך אינני מזלזלת באלו שכן] אני רוצה קודם לנצל עד תום ולהתוודות אל הפוטנציאל שטמון בי ורק אז לראות אם יש לי מה להציע לעולם הפתוח. [אל תתפסו ממני יפת נפש- כל אדם ואמונותיו]. אני רוצה להיות שחקנית מעולה. לא כוכבת מעולה. לאחרונה אני עובדת עם קבוצת המשחק [שכוללת אנשים מקסימים שאני גאה לשחק עמם] שלי על ההצגה "גן ריקי" ובמסגרת העבודה העצמית על הדמות הלכתי לעבוד בפעוטון כדי לבחון מקרוב את עולם הילדים. כל העבודה הזו, של מאחורי הקלעים, מגלה לך תחומים מרתקים ועולמות שיכולת לחלוף עליהם בלי לדעת מה חבוי בתוך העטיפה האפרורית שלהם. אני יודעת שהמכתב לא מחדש לאף אחד. אלו סתם מחשבות שעברו בראשי. אז אני מאחלת לכולם שימצאו את האש הפרטית שלהם ולאלו שמצאו, שייהנו ממנה ככל שאפשר, הרעיון של להקים פורום לאומנויות הבמה הוא מעולה, אני בטוחה שאמצא כאן [כמו כולם] המון מידע, דיעות וסתם מחשבות שירחיבו את אופקיי. שבוע מעולה לכולם
מלנכוליה..
ממממ... לא יודעת למה, הרגשתי צורך לפצות את פי ולומר: מצאתי את האש שלי. אתם מכירים את זה? אותה אש שמציתה בכם תחושות שלא ידעתם שאתם מסוגלים להרגיש, אותה אש שהופכת את המחר שלכם למשהו שופע צבעים מרהיבים ומפתה באפשרויות הבלתי מוגבלות שלו, אותה אש שמשתלהבת בכם כל פעם שאתם נותנים לה פורקן נפשי.. האש שלי היא אומנות. ליתר דיוק משחק. התאהבתי בבמה בגיל 9 ומאז במשך 7 שנים אני משועבדת לה בהנאה, ובכל פעם שאני משחקת אני נוטשת את הקליפה הזו, הגוף שלי, ונותנת לדמות המסויימת להשתלט עליי, מסגלת לי את הרגליה ותחושותיה, כואבת את כאבה ומפחדת את פחדיה. אני 'עוף מוזר', אינני מספיקה לעצמי, ולכן אני רוצה להיות הכל, מהילדה עד לסבתא מהרוצח לנרצח, מההגיוני עד למטורף. המשחק מאפשר לי זאת. הוא מעין מפלט, תרפיה. המשחק הוא האהבה הראשונה שלי, אהובי, וכל פעם שאני עולה על במה או נעמדת מול מסרטת וידיאו, זה תינוי אהבה כלשהוא [מטאפורה, לא ברצינות...]. אני לא חיה בשאיפה להתפרסם כרגע, ואינני ניגשת למבחנים לתוכניות טלוויזיה וסרטים[אך אינני מזלזלת באלו שכן] אני רוצה קודם לנצל עד תום ולהתוודות אל הפוטנציאל שטמון בי ורק אז לראות אם יש לי מה להציע לעולם הפתוח. [אל תתפסו ממני יפת נפש- כל אדם ואמונותיו]. אני רוצה להיות שחקנית מעולה. לא כוכבת מעולה. לאחרונה אני עובדת עם קבוצת המשחק [שכוללת אנשים מקסימים שאני גאה לשחק עמם] שלי על ההצגה "גן ריקי" ובמסגרת העבודה העצמית על הדמות הלכתי לעבוד בפעוטון כדי לבחון מקרוב את עולם הילדים. כל העבודה הזו, של מאחורי הקלעים, מגלה לך תחומים מרתקים ועולמות שיכולת לחלוף עליהם בלי לדעת מה חבוי בתוך העטיפה האפרורית שלהם. אני יודעת שהמכתב לא מחדש לאף אחד. אלו סתם מחשבות שעברו בראשי. אז אני מאחלת לכולם שימצאו את האש הפרטית שלהם ולאלו שמצאו, שייהנו ממנה ככל שאפשר, הרעיון של להקים פורום לאומנויות הבמה הוא מעולה, אני בטוחה שאמצא כאן [כמו כולם] המון מידע, דיעות וסתם מחשבות שירחיבו את אופקיי. שבוע מעולה לכולם