המסע אלייך / סיפור
זאת התחלה, תגידו אם כדאי להמשיך. המסע אלייך צפירת מכונית העירה אותי מהמחשבות. עומדת מול ביתה, מביטה, חושבת, שקועה בעצמי. "סליחה?" כמו מתוך חלום, שמעתי מנגינה, עדיין בוהה לכיוון חלון ביתה. "היי, את שם, סליחה?" נכון, את שם. המילים נכנסו לי לתוך המחשבות מנהלות דו-שיח עם המילים שעומדות לעזוב את ביתן. צפירה חדה העירה אותי. "כן?" שאלתי לעבר מכונית מיצובישי לבנה עמוסה בנוסעים, גבר ואישה מקדימה, שני ילדים מאחור וכלב גדול מימדים באמצע. הגבר נראה חסר סבלנות, בדיוק הצית סיגריה והאישה עם מבט מיואש בעיניה ופנים שואלות מחכה לתשובתי. "אולי את יודעת איך מגיעים לספארי?" שאלה כשלא עניתי. "ספארי?" שאלתי כלא מאמינה. "אנחנו ברמת-גן נכון?" "כן. אתם ברמת-גן" נזכרתי לשם בואי. לעיר הזאת, אליה. "לא, אני לא יודעת. מצטערת. אני לא מפה." 'אמרתי לך שהיא לא תדע' הגבר זרק לעבר האישה, לחץ בחוזקה את הסיגריה במאפרת המכונית ודהר קדימה לפני שהספיקה לומר תודה. אני בתל-אביב. הבוקר החלטתי לנסוע אליה, למצוא אותה, לראות אותה ויהי מה. בשבע בבוקר התקשרתי אל רותי, המנהלת שלי. ביקשתי לא לבוא היום לעבודה. הסברתי שמדובר במצב שאינו סובל דיחוי שלא אוכל להסביר. מעולם קודם בכל חמש שנות עבודתי לא החסרתי יום, אפילו שעה. תמיד הגעתי בזמן, לפני הזמן, ישובה במקומי מוכנה למתלות היום. עשיתי את שהתבקשתי, ללא תלונות, ללא בקשות, עובדת למופת. רותי הייתה מעט מבולבלת. "דינה, הכל בסדר?" "כן. תודה." "את בטוחה?" "רותי, אני יודעת שמעולם לא החסרתי ואף פעם לא ביקשתי, אבל היום.." "אני יודעת ולכן אני שואלת. אם יש משהו שאוכל לעזור, דבר מה שאת זקוקה, תרגישי חופשייה לבקש." "באמת תודה, אין צורך. רק את היום אני צריכה." היה לי קשה להודות בצרכיי משום שתמיד העמדתי אותם מאחור. רציתי בטובתם של אחרים לפניי והיום, היום אני רוצה בשביל עצמי. "קחי אפילו יומיים אם את זקוקה. אנחנו נסתדר." "תודה, רק את היום." חזרתי שוב, מוודאת עם עצמי שלא אחרוג יותר מן השגרה, לא יותר ממה שצריך ובטוחה שיום הוא טיפה בים עבור מה שבאמת צריכה, אך לא נותנת לעצמי ליפול שבויה. מרגישה שחלק גדול מלבי כבר שבוי ומפחדת לאבד גם את הראש. הנסיעה ברכבת הייתה מרגיעה. ישבתי ליד החלון, לידי איש כבד מימדים שהיה עסוק בניירת שהוציא מתוך מזוודה גדולה. מולי הייתה חיילת, יפה, תווי פניה הזכירו לי אותה. מבטה הרך, עיניה המלטפות, שפתיה המשורטטות, כמו מעשה ידי אומן. היא חייכה אלי ונרדמה. כאילו נתנה לי את הזמן להמשיך ולהתבונן בה. לצידה שכן תיקה הגדול, כמו שומר עליה בדרכים. חשבתי האם אמצא את כתובתה בקלות, האם אסתדר עם התחבורה הציבורית, האם אגיע ואראה אותה, האם תהיה בבית. הייתה זו תקופת החופש הגדול בבתי הספר והגנים, ילדיה בחופשה והיא איתם. כעסתי על עצמי שלא הייתה לי דרך לוודא אם היא אכן בבית, אולי אני נוסעת לבית ריק. אעמוד כל היום מול ביתה ולא אוכל לראותה. תחושת ההחמצה התגנבה אל לבי וכבר חשבת לרדת בתחנה הבאה ולשוב על עקבותיי, אך נמנעתי. רציתי כל-כך לראות אותה. בתל-אביב הרכבת פלטה אותי יחד עם עשרות אנשים. הרגשתי בבהילות של מרביתם. ידם אוחזת במכשירי הסלולארי השונים, שפתיים יורות מילים מהירות וצעדיהם ללא דופי. במדרגות הנעות כלפי מעלה סובבתי ראשי לאחור וראיתי המון סואן. לא הבנתי איך הצלחתי להיות חלק מההמון הזה כאשר ראשי מפליג בשקט שאפף אותי. במודיעין ביררתי איך להגיע לכתובת שהשגתי דרך המודיעין הטלפוני. קו 28 של דן היה אמור להביא אותי ליעדי. החלטתי שעדיין לא. הייתי נרגשת מדי מהצעד שלא אפיין אותי ורציתי לקחת פסק זמן מההתרחשויות המהירות, שהיו מהירות מדי עבורי. התיישבתי על חלקת דשא בקרבת התחנה והתמכרתי לתחושה. ישבתי בלבה של תל-אביב הסואנת והשקט הפנימי שלי התמזג עם הרעש שאפף אותי. אני מתכננת את הביקור הזה מאז הפגישה האחרונה שלנו שהייתה אחרונה, בשבילה. אני לא הצלחתי לחשוב במושגים של אין, סוף, אחרונה. בשבילי הכל רק החל, מאז שנפגשנו, חיי החלו ולא הייתי מוכנה לעזוב, לא עכשיו. למרות הרעש סביבי הצלחתי לשמוע בקלות את פעימות לבי, פעימות שהלכו וגברו תוך כדי המחשבות עליה. המחשבות על הרגע שיגיע בקרוב ואראה אותה שוב. קיוויתי שלא תוכל לעמוד בפניי ותסכים שניפגש שוב, קיוויתי שבעלה לא יהיה נוכח בבית, קיוויתי שהיא תהיה, קיוויתי לכל-כך הרבה ולא הייתי מוכנה לקחת אכזבה כאופציה. כלב טועה מצא את דרכו אליי, רחרח סביבי ולבסוף התיישב לידי. כלב מסוג פינצ'ר, דקיק וגאה נח למרגלותיי והתענג על יום שתוף שמש, ממש כמוני. שאלתי אותו אם רוצה להמשיך איתי, אך הוא נשאר נטוע על מקומו. אני ברמת-גן. בית דירות ממוצא ברחוב קטן בפאתי העיר. הגעתי. נעמדתי בצידו השני של הרחוב, משקיפה לעבר ביתה. לעבר חלון ביתה ומקווה שיהיה זה חלון ההזדמנות עבורנו. לא ידעתי מה עליי לעשות, להתקשר, לעלות, לחכות, לעמוד, מה? לא ידעתי אם היא בבית, אם יש מישהו בבית. חשבתי עצמי לספונטאנית, אך ידעתי שלא. כמעט כל שלב ושלב ראיתי אלפי פעמים בדמיוני. כל דו-שיח כבר התקיים בראשי, כל מילימטר בעיר הזאת, צעדתי כשהיא לצידי ועכשיו הגיע הרגע ליישם. לאחר השיחה עם אנשי המיצובישי הלבנה החלטתי לא לוותר. בפסיעות מהירות חציתי את הכביש, הגעתי אל הבניין. חיפשתי באצבעי את שמה לצד שמו של בעלה. התמלאתי קנאה על שיש לו אותה, על כך שהיא שלו ולא שלי. עליתי לקומה השנייה ודפקתי בדלת. לא הייתה תשובה. דפקתי שוב. לאחר מספר דקות נפתחה הדלת ובפתח עמדה בחורה צעירה, כאשר מכנסיה מקופלים עד ברכיה וידיה רטובות. "כן?" המשכתי לעמוד כלא מבינה. "את מחפשת מישהו?" "אורלי נמצאת?" התעשתי. "היא נסעה עם הילדים להצגה בראשון. למסור לה משהו?" "תודה. אבוא בפעם אחרת." בתוכי ידעתי שאולי לא תהיה, אך החלטה היא החלטה ועכשיו בוודאי לא הייתי מוכנה לוותר. רגע לפני שסגרה את הדלת שאלתי. "אני מצטערת להפריע, הייתי בטוחה שקבענו, כנראה שהתבלבלתי ביום. אולי תוכלי לומר לי היכן ההצגה?" "אני אתן לך את הסלולארי שלה, תדברי איתה." ומיד פנתה לתוך הבית. "בואי תכנסי, רק תיזהרי כי אני באמצע שטיפה." ביתה היה קטן ונעים. כך בדיוק תיארתי אותו בדמיוני. עיצוב פשוט ונקי, מעט תמונות, צבעים בהירים. הייתי בקלות יכולה להישאר בבית הזה ולהרגיש נוח. "הנה, זה המספר." "אני לא רוצה להפריע לה באמצע ההצגה. אולי את יודעת היכן ההצגה?" היא בחנה אותי מספר פעמים לפני שהחליטה בכל זאת להאמין לסיפורי ולנדב מידע. היא הייתה חמודה, אך נאמנותה הייתה שנויה במחלוקת. "אתן חברות?" "מכירות וותיקות." "הנה", היא נכנסה אל המטבח והושיטה ידה אל המקרר. הורידה ממנו אלון פרסומת לגבי ההצגה והגישה לי. "עוץ-לי גוץ-לי" "כן נראה לי נחמד. נועם טימטם אותה עד שהם יצאו. הוא התחפש לגמד בפורים ונורא רצה לראות את ההצגה." "כן, אני זוכרת שסיפרה לי. תודה על העזרה." "את רוצה לשתות משהו?" "לא תודה. יש לי הרבה להספיק היום. שוב תודה, שלום." דלת ביתה נסגרה. המשכתי לעמוד שם עוד כמה רגעים, מנסה לזכור את הרגע. הרגע בו הייתי בביתה, הרגע בו חדרתי אל פרטיותה מבלי שידעה. הרגע בו החלטתי שלא אוותר ויהי מה.
זאת התחלה, תגידו אם כדאי להמשיך. המסע אלייך צפירת מכונית העירה אותי מהמחשבות. עומדת מול ביתה, מביטה, חושבת, שקועה בעצמי. "סליחה?" כמו מתוך חלום, שמעתי מנגינה, עדיין בוהה לכיוון חלון ביתה. "היי, את שם, סליחה?" נכון, את שם. המילים נכנסו לי לתוך המחשבות מנהלות דו-שיח עם המילים שעומדות לעזוב את ביתן. צפירה חדה העירה אותי. "כן?" שאלתי לעבר מכונית מיצובישי לבנה עמוסה בנוסעים, גבר ואישה מקדימה, שני ילדים מאחור וכלב גדול מימדים באמצע. הגבר נראה חסר סבלנות, בדיוק הצית סיגריה והאישה עם מבט מיואש בעיניה ופנים שואלות מחכה לתשובתי. "אולי את יודעת איך מגיעים לספארי?" שאלה כשלא עניתי. "ספארי?" שאלתי כלא מאמינה. "אנחנו ברמת-גן נכון?" "כן. אתם ברמת-גן" נזכרתי לשם בואי. לעיר הזאת, אליה. "לא, אני לא יודעת. מצטערת. אני לא מפה." 'אמרתי לך שהיא לא תדע' הגבר זרק לעבר האישה, לחץ בחוזקה את הסיגריה במאפרת המכונית ודהר קדימה לפני שהספיקה לומר תודה. אני בתל-אביב. הבוקר החלטתי לנסוע אליה, למצוא אותה, לראות אותה ויהי מה. בשבע בבוקר התקשרתי אל רותי, המנהלת שלי. ביקשתי לא לבוא היום לעבודה. הסברתי שמדובר במצב שאינו סובל דיחוי שלא אוכל להסביר. מעולם קודם בכל חמש שנות עבודתי לא החסרתי יום, אפילו שעה. תמיד הגעתי בזמן, לפני הזמן, ישובה במקומי מוכנה למתלות היום. עשיתי את שהתבקשתי, ללא תלונות, ללא בקשות, עובדת למופת. רותי הייתה מעט מבולבלת. "דינה, הכל בסדר?" "כן. תודה." "את בטוחה?" "רותי, אני יודעת שמעולם לא החסרתי ואף פעם לא ביקשתי, אבל היום.." "אני יודעת ולכן אני שואלת. אם יש משהו שאוכל לעזור, דבר מה שאת זקוקה, תרגישי חופשייה לבקש." "באמת תודה, אין צורך. רק את היום אני צריכה." היה לי קשה להודות בצרכיי משום שתמיד העמדתי אותם מאחור. רציתי בטובתם של אחרים לפניי והיום, היום אני רוצה בשביל עצמי. "קחי אפילו יומיים אם את זקוקה. אנחנו נסתדר." "תודה, רק את היום." חזרתי שוב, מוודאת עם עצמי שלא אחרוג יותר מן השגרה, לא יותר ממה שצריך ובטוחה שיום הוא טיפה בים עבור מה שבאמת צריכה, אך לא נותנת לעצמי ליפול שבויה. מרגישה שחלק גדול מלבי כבר שבוי ומפחדת לאבד גם את הראש. הנסיעה ברכבת הייתה מרגיעה. ישבתי ליד החלון, לידי איש כבד מימדים שהיה עסוק בניירת שהוציא מתוך מזוודה גדולה. מולי הייתה חיילת, יפה, תווי פניה הזכירו לי אותה. מבטה הרך, עיניה המלטפות, שפתיה המשורטטות, כמו מעשה ידי אומן. היא חייכה אלי ונרדמה. כאילו נתנה לי את הזמן להמשיך ולהתבונן בה. לצידה שכן תיקה הגדול, כמו שומר עליה בדרכים. חשבתי האם אמצא את כתובתה בקלות, האם אסתדר עם התחבורה הציבורית, האם אגיע ואראה אותה, האם תהיה בבית. הייתה זו תקופת החופש הגדול בבתי הספר והגנים, ילדיה בחופשה והיא איתם. כעסתי על עצמי שלא הייתה לי דרך לוודא אם היא אכן בבית, אולי אני נוסעת לבית ריק. אעמוד כל היום מול ביתה ולא אוכל לראותה. תחושת ההחמצה התגנבה אל לבי וכבר חשבת לרדת בתחנה הבאה ולשוב על עקבותיי, אך נמנעתי. רציתי כל-כך לראות אותה. בתל-אביב הרכבת פלטה אותי יחד עם עשרות אנשים. הרגשתי בבהילות של מרביתם. ידם אוחזת במכשירי הסלולארי השונים, שפתיים יורות מילים מהירות וצעדיהם ללא דופי. במדרגות הנעות כלפי מעלה סובבתי ראשי לאחור וראיתי המון סואן. לא הבנתי איך הצלחתי להיות חלק מההמון הזה כאשר ראשי מפליג בשקט שאפף אותי. במודיעין ביררתי איך להגיע לכתובת שהשגתי דרך המודיעין הטלפוני. קו 28 של דן היה אמור להביא אותי ליעדי. החלטתי שעדיין לא. הייתי נרגשת מדי מהצעד שלא אפיין אותי ורציתי לקחת פסק זמן מההתרחשויות המהירות, שהיו מהירות מדי עבורי. התיישבתי על חלקת דשא בקרבת התחנה והתמכרתי לתחושה. ישבתי בלבה של תל-אביב הסואנת והשקט הפנימי שלי התמזג עם הרעש שאפף אותי. אני מתכננת את הביקור הזה מאז הפגישה האחרונה שלנו שהייתה אחרונה, בשבילה. אני לא הצלחתי לחשוב במושגים של אין, סוף, אחרונה. בשבילי הכל רק החל, מאז שנפגשנו, חיי החלו ולא הייתי מוכנה לעזוב, לא עכשיו. למרות הרעש סביבי הצלחתי לשמוע בקלות את פעימות לבי, פעימות שהלכו וגברו תוך כדי המחשבות עליה. המחשבות על הרגע שיגיע בקרוב ואראה אותה שוב. קיוויתי שלא תוכל לעמוד בפניי ותסכים שניפגש שוב, קיוויתי שבעלה לא יהיה נוכח בבית, קיוויתי שהיא תהיה, קיוויתי לכל-כך הרבה ולא הייתי מוכנה לקחת אכזבה כאופציה. כלב טועה מצא את דרכו אליי, רחרח סביבי ולבסוף התיישב לידי. כלב מסוג פינצ'ר, דקיק וגאה נח למרגלותיי והתענג על יום שתוף שמש, ממש כמוני. שאלתי אותו אם רוצה להמשיך איתי, אך הוא נשאר נטוע על מקומו. אני ברמת-גן. בית דירות ממוצא ברחוב קטן בפאתי העיר. הגעתי. נעמדתי בצידו השני של הרחוב, משקיפה לעבר ביתה. לעבר חלון ביתה ומקווה שיהיה זה חלון ההזדמנות עבורנו. לא ידעתי מה עליי לעשות, להתקשר, לעלות, לחכות, לעמוד, מה? לא ידעתי אם היא בבית, אם יש מישהו בבית. חשבתי עצמי לספונטאנית, אך ידעתי שלא. כמעט כל שלב ושלב ראיתי אלפי פעמים בדמיוני. כל דו-שיח כבר התקיים בראשי, כל מילימטר בעיר הזאת, צעדתי כשהיא לצידי ועכשיו הגיע הרגע ליישם. לאחר השיחה עם אנשי המיצובישי הלבנה החלטתי לא לוותר. בפסיעות מהירות חציתי את הכביש, הגעתי אל הבניין. חיפשתי באצבעי את שמה לצד שמו של בעלה. התמלאתי קנאה על שיש לו אותה, על כך שהיא שלו ולא שלי. עליתי לקומה השנייה ודפקתי בדלת. לא הייתה תשובה. דפקתי שוב. לאחר מספר דקות נפתחה הדלת ובפתח עמדה בחורה צעירה, כאשר מכנסיה מקופלים עד ברכיה וידיה רטובות. "כן?" המשכתי לעמוד כלא מבינה. "את מחפשת מישהו?" "אורלי נמצאת?" התעשתי. "היא נסעה עם הילדים להצגה בראשון. למסור לה משהו?" "תודה. אבוא בפעם אחרת." בתוכי ידעתי שאולי לא תהיה, אך החלטה היא החלטה ועכשיו בוודאי לא הייתי מוכנה לוותר. רגע לפני שסגרה את הדלת שאלתי. "אני מצטערת להפריע, הייתי בטוחה שקבענו, כנראה שהתבלבלתי ביום. אולי תוכלי לומר לי היכן ההצגה?" "אני אתן לך את הסלולארי שלה, תדברי איתה." ומיד פנתה לתוך הבית. "בואי תכנסי, רק תיזהרי כי אני באמצע שטיפה." ביתה היה קטן ונעים. כך בדיוק תיארתי אותו בדמיוני. עיצוב פשוט ונקי, מעט תמונות, צבעים בהירים. הייתי בקלות יכולה להישאר בבית הזה ולהרגיש נוח. "הנה, זה המספר." "אני לא רוצה להפריע לה באמצע ההצגה. אולי את יודעת היכן ההצגה?" היא בחנה אותי מספר פעמים לפני שהחליטה בכל זאת להאמין לסיפורי ולנדב מידע. היא הייתה חמודה, אך נאמנותה הייתה שנויה במחלוקת. "אתן חברות?" "מכירות וותיקות." "הנה", היא נכנסה אל המטבח והושיטה ידה אל המקרר. הורידה ממנו אלון פרסומת לגבי ההצגה והגישה לי. "עוץ-לי גוץ-לי" "כן נראה לי נחמד. נועם טימטם אותה עד שהם יצאו. הוא התחפש לגמד בפורים ונורא רצה לראות את ההצגה." "כן, אני זוכרת שסיפרה לי. תודה על העזרה." "את רוצה לשתות משהו?" "לא תודה. יש לי הרבה להספיק היום. שוב תודה, שלום." דלת ביתה נסגרה. המשכתי לעמוד שם עוד כמה רגעים, מנסה לזכור את הרגע. הרגע בו הייתי בביתה, הרגע בו חדרתי אל פרטיותה מבלי שידעה. הרגע בו החלטתי שלא אוותר ויהי מה.
