Human Nature
New member
הממ.. שלום? |טל| †
וול, אני בערך חדש כאן. קורא ומדי פעם מגיב
אבל תחסכו את ברכות ה"ברוך הבא" וכו', זה תמיד מלחיץ אותי (כן, אני בעייתי
). בכל מקרה, כתבתי מאמר, שלטענת אנשים מסוימים הוא מעניין. המאמר הוא על הקשר בין זהות מינית לבין הערצה למדונה. הוא לא בדיוק קצר, אך לא ארוך, מאידך. אשמח אם תקראו, תגיבו וכו'
*מוציא את האוויר* --- Like a Little Gay?/ אבי אחד הפורומים בהם אני גולש באופן קבוע גרם לי לתהות. הפורום, שמתעסק במושא הערצתי, מדונה, שויך, בנוסף לקטגורית המוזיקה, לקטגורית גאווה. למספר שניות תהיתי- האם אני אכן כותב בפורום הערצה למדונה לואיזה ורוניקה צ'יקוני ריצ'י, או האם במשך שנה תמימה מחיי רומיתי וכתבתי בפורום הערצה לאיזו מלכת דראג זוטרה? בררתי את העניין במהרה- אכן מדברים על מדונה שלי, זו ששרה את "Like a Prayer", "Like a Virgin" ו-"Vogue". זו שעושה פרובוקציות. זו שאין לה קול שיכול לשבור חלונות. זו שמתחפשת יום אחד לקאוגירל, למלכת S&M במשנהו, לעתים לבתולה חרמנית ומדיי פעם ליהודיה תועה. היא נכנסת לקטגורית "גאווה", כאשר היא לא לסבית ואפילו לא דו-מינית (לפחות לא מוצהרת). מדונה לא עונה על קטגורית הדיוות שמשתייכות לקהילה ההומולסבית. היא מצליחה, אבל אין לה מאפיינים של דיווה. היא לא בעלת קפריזות שיפערו לכל אדם את הלסת, אין לה טונים שיפחידו חתולי-רחוב תמימים ואפילו השירים שלה לא חוטאים בקיטש ובדרמטיות מיוחדת. לא, אני לא אומר שמדונה היא ביורק או פי.ג'יי הארווי שתפציץ אותך בטקסט גאוני, שנון וחדשני- אני רק אומר שהיא כותבת ממוצעת. כזו שמדיי פעם יש לה הברקה מעניינת או דימוי לא-שחוק. מישהי שהשירים שלה מעבירים מסר מסוים שהוא יותר חזק מהמלים. אם כן, מה הופך את מדונה לאייקון שמשויך לקהילה הגאה? אין הרי טעם להכחיש שמדונה היא אכן כזו. הסיבה היא גם, לבטח, לא העובדה שהיא התחילה את הקריירה שלה, בין השאר, במועדונים הגאים של ניו-יורק, או שיש לה חברים רבים שהם הומואים מוצהרים או שהיא השיקה את "Ray of Light", אלבום המופת שלה מ-1997, במועדון ניו-יורקי עם תווית הומוסקסואלית ברורה. כאמור, היא אינה דיווה, ובכל זאת עושים לה ערבי דראג וקיים פולחן מסוים בכל הנוגע לה בקהילה ההומולסבית. ובכן, נשאלת השאלה מה הופך אדם ממוצע עם קשר שרירותי לחלוטין- ליקיר הקהילה? האם אלו הם רק הדיבורים נגד האפליה להומוסקסואלים? אני מאמין כי שורש הפולחן למדונה בקבוצה ההיא הוא עמוק יותר. הומוסקסואלים, ואלוהים יסלח לי על ההכללה הגסה, הם בני-אדם לא בדיוק בטוחים בעצמם. מגיל ינקות מאכילים אותם ברעיונות מאוד ברורים וחדים לגבי משפחה: יש זכר, יש נקבה- הם מתחתנים. אחרי כמה חודשים, אולי אפילו שנים, הזכר והנקבה נכנסים למיטה ביחד- והופ, יוצא יונק קטן וחביב שמדיר שינה מעיניהם. זה התהליך הטבעי, ככה אלוהים קבע, או קבעה. כשאותם אנשים מגיעים לגיל ההתבגרות ורואים שהם לא נמשכים למין השני- הם נבהלים. הם מרגישים חריגים, שלא בצדק, מכיוון שכל מה שאמא למּדה אותם מתברר כלא מדויק. הוא לא נמשך לילדה מהכתה המקבילה שהחזה שלה ינקר את עיני סלין דיון ממקומם- דווקא זו שלידו נמשכת אליה. שניהם שותקים, מתביישים. הם לא כמו כולם. אלו הם לא רק רגשות האשמה על כך שהם לא כמו כולם. לנ"ל נלוות הכרזות הומופוביות שונות, למרות שהחברה של היום מתיימרת להיות פתוחה. "הומו", אם תסתובבו ברחבה של תלמידי כתה ג', נחשבת לקללה. אפילו פרטים מסוימים מהקהילה ההומולסבית, כאלו שיצאו מהארון וכביכול "גאים" רואים בזה לעיתים קללה. לפני מספר שבועות, אם יורשה לי לתת דוגמה אישית, פרסמתי מספר שירים בפורום מסוים ב"תפוז". כאשר פרסמתי את השיר האחרון, שהיה כתוב כשיר אהבה של זכר אל זכר, שאלה אותי אחת המשתתפות, לסבית מוצהרת ככל הנראה, שאלה פשוטה: האם אתה הומו? עם השאלה הזאת לא היתה לי בעיה, אם כי בשורה מתחת לשאלה הזאת, כתבה בבהלה אותה המשתתפת: "ואל תעלב, כי הומו זו לא קללה". הכותבת, אליה, כמובן, אני לא מרגיש טינה מצאה לנכון להגן על רגשותיי. נכון, היא טענה שהומו היא אינה קללה, אך היא חשבה שאני עלול להפגע מהדבר והעדיפה להקדים תרופה למכה. הנה, היא "מודעת" לכך שהמלה 'הומו' עלולה לפגוע. מכל הלחץ החברתי שציינתי כאן, נערים ונערות שאינם סטרייטים, עלולים להרגיש דחויים וחריגים. הם מחפשים אוזן קשבת, אבל הם, לרוב, מתקשים לדבר. אלה שגדלים במשפחות שמרניות יותר בטוחים שהם חוטאים והם מתחילים לחפש את הנחמה במקומות שיכולים לעזור להם. הם מחפשים אנשים חזקים שיוכלו להתחבר אליהם ולשאוב מהם כוח. חלקם רצים למה שנקרא "המקובלים" באגף בית-הספר; חלקם מעדיפים לקרוא ספר עם דמות ראשית שסיפור ילדותה הוא טראגי, אך בסופו של דבר היא מתגברת על הכל. יש את אלה שיתעצלו לקרוא ספר, וירוצו לטלנובלה או לאיזו אופרת-סבון מקושקשת. לעומתם, יש את אלה שילכו להזדהות עם דמות מפורסמת וחזקה- ועל זה בדיוק אני מדבר. מדונה, ותלעיזו כמה שאתם רוצים, מייצגת כוח. היא אמביציה מופרעת שהגיעה חסרת אמצעים לניו-יורק וכבשה את העולם. כסף, כוח, גברים נחשקים, חופש-ביטוי- הכל. היא הגיעה לפסגת העולם- מלכת הפופ שלא משנה מה היא תעשה- היא תהיה שם. תוסיפו לזה את העובדה שהמסרים שהיא משדרת קוראים לסקס חופשי (מספיק לראות את הספר שהיא הוציאה ב-1991, "סקס", בכדי להבין), קבלת השונה וקריצות לסביות (הרומן שהיא פיברקה לעצמה עם סנדרה ברנהרד)- והרי לכם- מישהי שתחמם את לב ההומוסקסואל או הלסבית הבודד והחבול נפשית. היא כל מה שהנער ההומו שכולם צוחקים עליו רוצה להיות- מהרצפה לעלות לפסגת העולם ולהשפיע על כולם. לעשות מה שהוא רוצה, ושלא יהיה אכפת לו מה כולם חושבים עליו. זה הכל. מדונה היא אייקון הומולסבי שלא בצדק. לקהילה ההומולסבית, ואני מסתכן בהבנתכם את הטקסט כהומופובי, יש נטייה מסוימת להציג את עצמה כקצת מסכנה. מצעד הגאווה הוא דוגמה מושלמת לכך. נכון, זה כיף להתפרע ולעשות מה שרוצים ליום אחד, אבל זה משדר גם משהו אחר. זה צועק לאנשים שמסביב: היי, אנחנו שונים, חריגים כי אנחנו אוהבים את בני-מיננו- אבל אנחנו מגניבים. זה לא מחזק במיוחד, זה יוצר בדלנות. מה שמארגני אותו מצעד לא מבינים זה מה שהנער שהתחיל לשמוע את מדונה בשביל להתחזק לא מבין- אין שום דבר שונה או מיוחד בלהיות הומוסקסואל או לסבית. כן, זאת תמימות ומכאן שזה ודאי גם טיפשי. אבל התמימות היא הדבר הכי יפה- אותה האדם עוד לא השחית.
וול, אני בערך חדש כאן. קורא ומדי פעם מגיב
