O o O o O o O
New member
זה פשוט גדול עליי...
יחד 9 חודשים... 9 חודשים בהם נתתי פחות או יותר את החיים שלי בשבילו. היום הוא נפרד ממני... כאשר עברו 6 חודשים צצו קשיים...הוא אמר שהוא מרגיש שהוא צריך חופש, שהוא רוצה להיות קצת חופשי, המחיובות כנראה לחצה.. ונפרדנו..היה קשה, אבל אחרי שבוע הוא הבין את טעותו וחזרנו יחד. הוא היה מבולבל באותה תקופה, והבנתי.. חודש לאחר שחזרנו, הוא עבר לעיר בה אני גר(היה בינינו מרחק של שעה וחצי) על מנת לעבוד לפני הגיוס. התראינו יותר מאשר אותה פעם אחת בשבוע. עברו כשלושה חודשים מאז הוא עבר לכאן, בעוד שבוע הוא חוזר לישוב שלו...ועוד חודש הוא מתגייס. כל החודש הבנתי שמשהו קצת מוזר...התייחס פחות, שם לב פחות.. אתמול אמרתי לו את זה, שיחה אחת מתוך שלושה אחרות שכבר היו לפני שבוע. הוא אמר שנמשיך את השיחה היום... המשכנו היום... והוא נפרד ממני, הוא אמר שבמהלך החודש הוא ניסה להתרחק מעט על מנת להקל עליי ועליו את הרגע בו הוא ייפרד, ואכן זה הקל מעט. הוא אמר שזה לא אני, שאני הייתי בסדר גמור ואפילו מעל ומעבר... הוא אמר שלא מתאים לו קשר כרגע...שהוא רוצה להיות לבד כרגע. גם אחרי שהוא אמר את זה המשכתי לחשוב שייתכן שיש סיכוי שיהיה אפשר לעבוד על זה.. אבל אז זה הכה בי שזה לא משהו שעובדים עליו, שזה פשוט הקשר, שהוא לא רוצה קשר. הוא חיבק אותי, ואני חיבקתי אותו כפי שמעולם לא חיבקתי...הסנפתי את הריח שלו עוד פעם אחת בידיעה שייתכן שזאת תהיה הפעם האחרונה. ואני עדיין תוהה, ייתכן שבגלל שהתראינו כל כך הרבה, זה הפך ליותר מדי...שדברים הפכו ל"רגילים" מדי..המחויבות הפכה לנטל...לא אני, אלא המחויבות.. אמרתי לו שאני רוצה שיכשיחזור לישוב שלו, יחשוב על הדברים, שיקח לו את השקט שלו ושיהנה, ושלפני הגיוס שלו, כשהוא יבוא לעיר פעם אחרונה כדי לומר לי להתראות, וכדי לומר לחברים מהעבודה להתראות...שיבוא לדבר איתי, לראות אם משהו השתנה. ביקשתי שבזמן הזה לא יתראה עם בחורים אחרים. היה לו מובן מאליו..ואמר בעצמו שכל העניין קשה לו, ושקשרים חדשים אינם עולים לו אפילו לראש בזמן הקרוב. הוא אמר לי שהוא לא רוצה שאני אחכה לו, שאני אמשיך בחיים שלי..איך לעזאזל אמשיך בחיים שלי? יחד עם כל הכאב שלי(והוא רב מנשוא) אני מבין אותו...זאת התקופה שלו, עוד שלב בהבנת החיים... ועדיין, מה שמחזיק אותי זאת המחשבה שבמהלך החודש הוא ישקול, ויחשוב על הנושא... ואולי, רק אולי...אני אחסר לו כל כך עד שהוא יבוא וינקוש על דלת ביתי ויאמר לי כמה הוא אוהב אותי, וכמה הוא מצטער...וכמה הוא רוצה להיות איתי..אולי אזכה בעוד חיבוק..ובעוד שנים של יחד. היום משהו בתוכי מת, ודבר לא יכול לתאר את החור שנפער בתוכי. הוא היה החיים שלי...והסיבה שבגללה אני חי. ראיתי את עצמי מבלה את חיי איתו. אני מוצא את עצמי לבד, לא יודע מה לעשות... הפעם הראשונה בה נפרדנו היה קשה..היה מאוד קשה, אני חושב שהייתי קצת יותר תלותי מאשר אוהב. לאחר אותה פרידה הייתי איתו מפני שאהבתי אותו, לא מפני שהייתי צריך אותו... אומנם לא כואב לי כמו שכאב אז...אולי ההתרחקות שהוא יזם במהלך החודש עזרה. אבל הסיבה העיקרית שבגללה לא התמוטטתי עדיין, היא מפני שאני עדיין לא מעכל את העובדה שאני והוא כבר לא יחד. עדיין קשה לי לעכל את העובדה שלא יהיה לי האדם לו אוכל לומר "אני אוהב אותך". או האדם שיחבק אותי ויכרבל אותי בין זרועותיו כשרע לי. אני רק יודע ששום אהבה שתוענק לו, לעולם לא תשתווה לאהבה שלי כלפיו, הענקתי לו את כולי. נשארה לי התקווה שלקראת סוף חודש הבא או מתישהו בזמן הקרוב, הרגשות יציפו אותו שוב, ושאולי המרחק והזמן יעשו את שלהם ויגרמו לו להעריך מחדש את הדבר עליו הוא וויתר. זה היה ארוך...אך הייתי חייב להוציא את זה, כרגע אני לא ממש יודע מה לעשות..לבכות אני כבר לא מצליח, להרגיש אני גם לא מצליח..אני כל כך מבולבל..ואוו..איך לעזאזל מעכלים את העובדה שהאדם אותו אהבת, אחד שחייו חשובים לך מחייך, עזב אותך? איך?!
יחד 9 חודשים... 9 חודשים בהם נתתי פחות או יותר את החיים שלי בשבילו. היום הוא נפרד ממני... כאשר עברו 6 חודשים צצו קשיים...הוא אמר שהוא מרגיש שהוא צריך חופש, שהוא רוצה להיות קצת חופשי, המחיובות כנראה לחצה.. ונפרדנו..היה קשה, אבל אחרי שבוע הוא הבין את טעותו וחזרנו יחד. הוא היה מבולבל באותה תקופה, והבנתי.. חודש לאחר שחזרנו, הוא עבר לעיר בה אני גר(היה בינינו מרחק של שעה וחצי) על מנת לעבוד לפני הגיוס. התראינו יותר מאשר אותה פעם אחת בשבוע. עברו כשלושה חודשים מאז הוא עבר לכאן, בעוד שבוע הוא חוזר לישוב שלו...ועוד חודש הוא מתגייס. כל החודש הבנתי שמשהו קצת מוזר...התייחס פחות, שם לב פחות.. אתמול אמרתי לו את זה, שיחה אחת מתוך שלושה אחרות שכבר היו לפני שבוע. הוא אמר שנמשיך את השיחה היום... המשכנו היום... והוא נפרד ממני, הוא אמר שבמהלך החודש הוא ניסה להתרחק מעט על מנת להקל עליי ועליו את הרגע בו הוא ייפרד, ואכן זה הקל מעט. הוא אמר שזה לא אני, שאני הייתי בסדר גמור ואפילו מעל ומעבר... הוא אמר שלא מתאים לו קשר כרגע...שהוא רוצה להיות לבד כרגע. גם אחרי שהוא אמר את זה המשכתי לחשוב שייתכן שיש סיכוי שיהיה אפשר לעבוד על זה.. אבל אז זה הכה בי שזה לא משהו שעובדים עליו, שזה פשוט הקשר, שהוא לא רוצה קשר. הוא חיבק אותי, ואני חיבקתי אותו כפי שמעולם לא חיבקתי...הסנפתי את הריח שלו עוד פעם אחת בידיעה שייתכן שזאת תהיה הפעם האחרונה. ואני עדיין תוהה, ייתכן שבגלל שהתראינו כל כך הרבה, זה הפך ליותר מדי...שדברים הפכו ל"רגילים" מדי..המחויבות הפכה לנטל...לא אני, אלא המחויבות.. אמרתי לו שאני רוצה שיכשיחזור לישוב שלו, יחשוב על הדברים, שיקח לו את השקט שלו ושיהנה, ושלפני הגיוס שלו, כשהוא יבוא לעיר פעם אחרונה כדי לומר לי להתראות, וכדי לומר לחברים מהעבודה להתראות...שיבוא לדבר איתי, לראות אם משהו השתנה. ביקשתי שבזמן הזה לא יתראה עם בחורים אחרים. היה לו מובן מאליו..ואמר בעצמו שכל העניין קשה לו, ושקשרים חדשים אינם עולים לו אפילו לראש בזמן הקרוב. הוא אמר לי שהוא לא רוצה שאני אחכה לו, שאני אמשיך בחיים שלי..איך לעזאזל אמשיך בחיים שלי? יחד עם כל הכאב שלי(והוא רב מנשוא) אני מבין אותו...זאת התקופה שלו, עוד שלב בהבנת החיים... ועדיין, מה שמחזיק אותי זאת המחשבה שבמהלך החודש הוא ישקול, ויחשוב על הנושא... ואולי, רק אולי...אני אחסר לו כל כך עד שהוא יבוא וינקוש על דלת ביתי ויאמר לי כמה הוא אוהב אותי, וכמה הוא מצטער...וכמה הוא רוצה להיות איתי..אולי אזכה בעוד חיבוק..ובעוד שנים של יחד. היום משהו בתוכי מת, ודבר לא יכול לתאר את החור שנפער בתוכי. הוא היה החיים שלי...והסיבה שבגללה אני חי. ראיתי את עצמי מבלה את חיי איתו. אני מוצא את עצמי לבד, לא יודע מה לעשות... הפעם הראשונה בה נפרדנו היה קשה..היה מאוד קשה, אני חושב שהייתי קצת יותר תלותי מאשר אוהב. לאחר אותה פרידה הייתי איתו מפני שאהבתי אותו, לא מפני שהייתי צריך אותו... אומנם לא כואב לי כמו שכאב אז...אולי ההתרחקות שהוא יזם במהלך החודש עזרה. אבל הסיבה העיקרית שבגללה לא התמוטטתי עדיין, היא מפני שאני עדיין לא מעכל את העובדה שאני והוא כבר לא יחד. עדיין קשה לי לעכל את העובדה שלא יהיה לי האדם לו אוכל לומר "אני אוהב אותך". או האדם שיחבק אותי ויכרבל אותי בין זרועותיו כשרע לי. אני רק יודע ששום אהבה שתוענק לו, לעולם לא תשתווה לאהבה שלי כלפיו, הענקתי לו את כולי. נשארה לי התקווה שלקראת סוף חודש הבא או מתישהו בזמן הקרוב, הרגשות יציפו אותו שוב, ושאולי המרחק והזמן יעשו את שלהם ויגרמו לו להעריך מחדש את הדבר עליו הוא וויתר. זה היה ארוך...אך הייתי חייב להוציא את זה, כרגע אני לא ממש יודע מה לעשות..לבכות אני כבר לא מצליח, להרגיש אני גם לא מצליח..אני כל כך מבולבל..ואוו..איך לעזאזל מעכלים את העובדה שהאדם אותו אהבת, אחד שחייו חשובים לך מחייך, עזב אותך? איך?!
