המלצה

[year of the cat]

זה לא הסיפור של הילדים של מי שאומץ

זה הסיפור של מי שאומץ, וזכותו לשמור זאת לעצמו

 

[English]

לא מסכימה בכלל. הילדים ירשו גנטיקה שיכולה

להתבטא בעתיד אז יש לזה קשר ישיר איתם, או כמו מידע במקרה של צורך בתרומה. מזכירה לך את הסיפור של אור לפלר http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3002844,00.html

זה לא סתם סוד רגיל שקוברים ונעלם.

 

[fannyd]

ומה עם ילדים שנולדו מקשרים מחוץ לנישואין?

גם כאן את מחייבת לגלות? הם רבים לאין שיעור. בהחלט זכותו של כל הורה מה לגלות לצאצאיו. גם אנחנו, דור שני לניצולי השואה, לא יודעים על הגנטיקה המשפחתית כמעט כלום ומסתדרים עם זה.

 

[גילעד 63]

את לא חושבת שזוהי זכות בסיסית של אדם

לדעת מיהו ומאין בא? לשיטתך הילד המאומץ מאמץ בעצמו את הזהות המשפחתית של המאמצים וגם את מורשתם ההסטורית? אבותיהם הופכים לאבותיו?

 

[KallaGLP]

זוהי בהחלט זכות בסיסית

ואני אישית לא הייתי מסתירה את העניין מהילדים שלי. אבל לא כל אדם אחר הוא אני או אתה, והנושא כאן מורכב יותר כי מעורבת בעניין גם זכות בסיסית נוספת. הבעיה נוצרת כשיש שתי זכויות בסיסיות המתנגשות זו בזו: זכות האדם לפרטיות וזכות הצאצאים למידע. למשל, תורם זרע שמעוניין לשמור על האנונימיות שלו מול רצון הצאצאים לדעת מי האב הביולוגי שלהם ועוד כאן הזכות של הילד היא לכאורה עוד יותר אקוטית כי מדובר בו עצמו ולא בצאצאיו, שלהם בכל מקרה כבר יש כתובת, ולו חלקית. איזו זכות גוברת? זה עניין אתי ומוסרי של זכויות אדם שאני לא בטוחה שיש לו תשובה חד משמעית (אם כי הנטייה האישית שלי במקרה כמו של אחותך אומרת שכמובן צריך לפעול תמיד לטובת הילדים, בייחוד לאחר שגילתה שיש לה מחלה כמו סרטן, אבל זו לא אמת מוחלטת). למשל, במקרה של תורם זרע אני טוענת שאין כל זכות לגלות את זהות התורם בניגוד לרצונו ולכן לפני התרומה עליו לספק את המידע הבריאותי והגנטי שיוכל לשמש את יוצאי חלציו במקרה הצורך (מבלי שיהיה צורך לחשוף את זהותו או לפנות אליו במקרה של בעיה). במקרה של אימוץ זה לרוב בלתי אפשרי כי גם אם יודעים (לא תמיד) פרטים על האם הבילוגית, על האב הביולוגי לרוב לא יודעים כלום וגם לעיתים קרובות אין איך לברר. לכן לא בכל המקרים, אפילו אם יסופק כל המידע הידוע, זה יעזור לצאצאי המאומצים במשהו.

 

[גילעד 63]

מגילת זכויות האדם של האו"ם

מחזקת את מה שאת אומרת. שם הזכות לפרטיות מופיעה בין הזכויות הטבעיות. זכותו של אדם שלא יפרו את האנונימיות האופפת אותו בחיי היום יום למעט בנסיבות מיוחדות. אין שום דבר במגילה שמתייחס לזכותו של אדם לדעת את שורשיו הביולוגיים ו/או האחרים ככל שאני הצלחתי למצוא.

 

[fannyd]

הכוונה היא לדור שני, ילדיו של מאומץ

מאמינה שזכותו של כל אחד לחלוק פרטים מהביוגרפיה האישית כראות עיניו.

 

[גילעד 63]

תקשיבי לזה ואשמח לשמוע מה את חושבת

אם יש לך סבלנות לשמוע את כל שלושת החלקים של הראיון איתה. אם לא, החלק הזה ספציפית מדבר בדיוק על הנושא הזה של הזהות.

 

[fannyd]

האמת, אני לא יודעת

אלה יותר עמדות מעובדות מוכחות מדעית.

 

[גילעד 63]

כל נושא זכויות האדם איננו מדעי

ברור שזו עמדה שהיא מביעה בנושא על בסיס הידע המדעי שלה בפסיכולוגיה של האימוץ והנסיון האישי שלה עם אימוץ.
מה ציפית שיהיה מוכח מדעית? כנראה שלא הבנתי.

 

[fannyd]

הבנתי יפה

זו גם לא הפעם הראשונה שאני נחשפת לעמדות כאלה וכאמור לא גיבשתי דעה ברורה.

 

[גילעד 63]

כתבתי שאני לא הבנתי מה את אמרת ולמה ציפית

 

[יסמין@]

תודה על הלינק

האזנתי לשלושת החלקים של הראיון. מאוד חשוב ומעניין. אמנם היו כמה פעמים שחשבתי לעצמי שהיא מכלילה, שהיא מציגה דעה אישית כעובדה. אבל בכל זאת ינראה לי שבדבריה יש תובנות וניתוח מאוד חשובים ומעניינים. לי באופן אישי זה תרם. תודה.

 

[יסמין@]

אני רושמת לעצמי לשמוע

שוב את דבריה כשיהיה לי זמן. כמה מהרעיונות החשובים שהיא דנה בהם:
א. ההפרדה בין התינוק/ת לבין האם הביולוגית הוא טראומה
ב. הזכרונות של התינוק/ת מהתקופה שעדיין אין מילים, הזכרונות שלא זוכרים באופן מודע אבל קיימים בתת מודע
ג. טראומה - גם כשהיא מתרחשת בגיל בוגר - היא מצב שקשה לבטא במילים. בוודאי כשמדובר בתקופה שהיא ממילא הרבה הרבה לפני הדיבור
ד. כאשר אדם בוגר עובר טראומה - הוא או היא זוכרים איך היו לפני הטראומה. ההתנהגות משתנה בעקבות הטראומה אבל יש אפשרות להשוות את ההתנהגות שקדמה לה. לא כן המצב לתינוקות שהופרדו מהאם הביולוגית מייד לאחר הלידה או סמוך לה. אין שום אפשרות להשוות איך זה היה קודם.
ה. מאוד חשוב עבור אנשים שאומצו לדעת ככל האפשר יותר על הפרטים הביוגרפיים הנוגעים ישירות להם/ן, על המשפחה הביולוגית וכו'.
ו. יותר קל ובריא להתמודד עם האמת - גם קשה - מאשר עם חוסר ודאות
ז. כאשר הורים מתגרשים, ילדים/ות בדרך כלל חושבים שזה "בגללם/ן". כך גם הרבה אנשים שאומצו מרגישים שהמסירה לאימוץ נגרמה "בגללם/ן". זו לא מחשבה מודעת, זו אמונה פנימית. וזה משפיע
ח. בגלל הפרידה וההפרדה שהתרחשה מייד לאחר הלידה או סמוך לה או בגיל מאוד רך - יש פחד נטישה, שזה יקרה שוב. וגם זה משפיע גם בגילאים בוגרים יותר
ט. היא מדברת על זהות, על "אני", על אני אותנטי לעומת אני כמסכה, שבונים מחשש לנטישה חוזרת.

כתבתי בקיצור חלק מהנקודות. מאוד ממליצה להקשיב לה, למרות שכאמור לפעמים היא מכלילה, מניחה הנחות, מציגה דעה אישית כמשהו עובדתי וכו'. בכל זאת, מעורר מחשבה ועניין.

 

[חייכנית2]

יסמין

את מ ד ה י מ ה בדרך שבה את ניגשת לדברים ולומדת אותם.יישר כוח!

אגב,הדברים שציטטת בהשתלמות שעברתי לאחרונה בנושא טראומה,דובר על כך שמניחים שהזכרונוות הלא מילוליים של הילד ,הקשים שבהם,לא עוברים לתת מודע אלא ממש ניתקים מהנפש שחפצה חיים ל"חדר" עם מנעול ואפשר לקרוא לתהליך-דיסוציאציה.החומר הרע יכול לשהות בחדר הזה המון זמן,והמודע של הילד בוודאי לא יודע על קיומו של החדר הסגור .
אבל חשיפה ישירה לחושים [הקשורים בחומר הרע-ריחות,מראות,צלילים וקולות....יכולה להביא את האדם בבת אחת לזיכרון של הרבה רע ללא תוכן מילולי.
אז למשל כל הילדים שממש לא נמשכים לשמוע את שפת המולדת שלהם ,[יש תינוקות שפשוט מסיבים ראשם לאחור] מאותתים ומרמזים על רע שקרה.
לכן גם אינני ממליצה על ביקור בבית הילדים מוקדם מדי-כי הילדים פחות מדי חמושים בשכבות "עור" ובגרות מגינות.מי יודע כיצד יגיבו לריח הליזול,למבט,לשפה האחרת.
[ונכון שיש בפורום משפחות שיצאו לאמץ עם הגדול את הקטן ודיווחו שהיה מוצלח. אינני מתווכחת עם אף אחד,אבל זו בכל אופן איננה המלצתי שלי]

 

[יסמין@]

תודה

בנוגע לזכרונות הלא מילוליים (ארוך)

מאוד מדבר אליי מה שכתבת. יש לי מטפורה אחרת שמדברת אליי: לא סתם חדר, אלא בוידעם או מרתף. או אולי חדר סודי. כספת סודית. מקום סודי, לא מודע. ולא משנה איפה הוא נמצא בפנים ואיך קוראים לזה ואיזו מטפורה נותנים לזה. "מקום" סודי אפילו מפני עצמנו, שבו נדחסים כל הזכרונות הלא מילוליים מתקופות מאוד מאוד קדומות. מי שמאמין/נה רק בביולוגיה ובדברים שבחומר - אז מהתקופה שיש מוח שחווה וקולט וזוכר (כלומר בשלבים מתפתחים של העובר). ומי שמאמין/נה בנשמה, כלומר במשהו שאינו חומר ואינו מוח - אז בוודאי. מכל מקום, לא משנה מה האמונה, ברור שיש זכרונות מתקופות קדומות, מתקופות לא מילוליות, שאגורים בתוכנו. יש שאומרים שאגורים בגוף ויש שאומרים שאגורים בתת מודע או במוח או בנשמה או לא משנה איפה.

יש שיטות שונות (היפנוזה, ריברסינג ועוד) של חזרה לתקופות הללו, לחוויות הללו, של התנסות בחוויות הללו. יש אנשים שדיווחו על זכרונות מתקופות מאוד קדומות, כולל מתקופת העוברות. וגם קודם לכן... אבל אני לא רוצה לגלוש. גם מי שמאמין/נה רק במוח ובחומר - מרגע שיש מוח פעיל הוא קולט וחווה וזוכר. וכל הזכרונות הללו, דווקא משום שחלקם לא מילולי ולא מודע לנו - מפעילים אותנו... משפיעים עלינו...

זה נכון לכל אדם. ויש לכך משמעות מיוחדת כשמדובר בתינוק/ת שמייד לאחר הלידה או סמוך לה מופרד ממי ששמע את קולותיה, אכל מה שהיא אכלה, חווה הרבה מהחוויות שלה. היום יש מחקרים שהעוברים חווים ומרגישים וקולטים. בקיצור, היא נעלמת! ברור שזו טראומה! לי זה מאוד ברור.

********************************
והשאלה היא: אוקיי! מה עושים עם כל זה????
לכאן בדיוק מתאימה תפילת השלווה:
אלוהים, תן לי אומץ לשנות מה שניתן לשנות
ושלווה לקבל מה שלא ניתן לשנות
וחכמה להבדיל בין השניים

אז יש עובדות ביוגרפיות, פסיכולוגיות, גנטיות, רגשיות וכו' וכו' שאי אפשר לשנות. אבל מה אנחנו כהורים יכולות/ים לעשות בנידון?
אומר בקיצור נמרץ: אהבה ללא תנאי, הכלה, קבלה, מתן אפשרות ביטוי לילד/ה של כל שלל הרגשות והמחשבות והרצונות שלו/ה, קבלת הביוגרפיה על כל פרטיה כולל ההתחלה, מתן כבוד לביוגרפיה זו. וגם אם זה לא ירפא לגמרי את הפצע, זה בוודאי יעזור. כך אני מאמינה ומקווה.

 

[יסמין@]

ומסכימה מאוד

באופן אינטואיטיבי גם לי נראה לא כדאי לקחת ילדים/ות לבית הילדים בדיוק מהסיבות שכתבת. זו נראית לי חוויה טראומטית, וגם הצפה של הטראומה הממושכת של השהות בבית הילדים (טוב ככל שיהיה, וחלקם ממש ממש רחוקים מלהיות טובים...).

כמובן שאין בדבריי ביקורת על אלו שכן לקחו. פשוט מביעה את דעתי שלא מחייבת אף אחת ואחד מלבדי.

 

[יסמין@]

שיר נפלא

על זכרונות ילדות - וגם שם מודגשים הצלילים והריח ושאר החושים. ברור שבשרשור זה מדובר על זכרונות עוד יותר קדומים.

 

[חייכנית2]

אז גם אני מצרפת שיר רלוונטי מאד

לנושא זיכרונות קשים ראשונים,והפעולה שעושה איתם הנפש והסברתי קודם לכן.
השיר הוא של ויסלבה שימבורסקה,המשוררת הפולניה כלת פרס נובל שנפטרה בשנה שעברה .
הוא נקרא אוטוטומיה ,שזה מונח רפואי שמשמעותו כריתה עצמית.

אוטוטומיה

בשעת סכנה מלפפון-הים נחלק לשניים:
עצמי אחד שלו הוא מפקיר כטרף לעולם,
עם השני הוא בורח.
נחלק בפתאם לאובדן וישע,
למה שהיה ולמה שיהיה.
באמצע גופו של מלפפון-הים נפערת תהום
ששתי גדותיה זרות מיד.
בגדה אחת מוות, בשנייה חיים
כאן ייאוש, שם תקווה.
למות במידה ההכרחית מבלי להגזים,
לגדול כמה שאפשר מן השארית שניצלה.
אנחנו יודעים להתחלק, הו נכון, גם אנחנו,
אך רק לגוף וללחישה קרועה...
כאן לב כבד, שם non omnis moriar
רק שלוש מילים קטנות כמו שלוש נוצות נסיקה
התהום אינה חוצה אותנו,
התהום מקיפה אותנו.



[תרגום המילים בלאטינית- לא כולי אמות]

 

[יסמין@]

שיר מאוד חזק!

מאוד מעניין הדימוי על מלפפון הים, וההשוואה וההנגדה אליו - בייחוד 2 המשפטים המסיימים את השיר (התהום אינה חוצה כמו אצל המלפפון ים, אלא מקיפה)