המלצה🧡

יעלקר

Well-known member
מנהל

המלצה של ד"ר רננה גרין-שוקרון על ספר לנוער
"אל ההרים" מאת אלה הראל (סיאל, 2023):
היכרותם של בני נוער עם מושג השואה, על מרכיביו האין-סופיים, מתרחשת בהדרגה לאורך השנים, כשכל שנה וכל ספר מוסיפים חלק נוסף.
הספר "אל ההרים" מרחיב את הידע על השואה אל מעבר לגרמניה, פולין ומדינות אירופה הקרובות אליהן, ועלילתו מתרחשת ביוון.
גיבור הסיפור, הנער הצעיר אקי, מספר בגוף ראשון את קורות משפחתו בשנים 1943-1944 כשיוון נכבשה על ידי הגרמנים ויהודים נאספו ונשלחו להשמדה.
אקי פותח את סיפורו בתיאור התנכלות אנטישמית מצד בני גילו וגם מצד המורה בבית הספר לאחר שהוא מגיע ללימודים עם הטלאי הצהוב. זוג שמגיע לבית המשפחה מסלוניקי מנסה להזהיר את ההורים מהמתרחש, אך הם מסרבים להאמין שבאתונה, ערש הדמוקרטיה, יהיה שיתוף פעולה עם הנאצים. כשאלה נכנסים לעיר ודורשים מהיהודים להתאסף, מצליח האב להשיג תעודות מזויפות ובני המשפחה מאמצים זהות נוצרית כלפי חוץ. הם מתחילים במסע בריחה והסתתרות בכפרים ביוון, בסיוע אנשי המחתרת היוונית.
בכל מקום הם נתקלים בעוינות ובפחד מסיוע ליהודים, אך גם באנשים טובים. הכומר בכפר שהפך לביתם, מנהיג את התושבים לסייע בהסתרת המשפחה היהודית ובכל פעם שהגרמנים מתקרבים לכפר, והדבר קורה פעמים רבות, מצלצלים פעמוני הכנסייה והם נמלטים אל ההרים ומוצאים מסתור במערות.
פרקי הסיפור מתארים דמויות וסיטואציות מחיי הכפר וממחישים את אווירת החיים הפשוטים והחמים לצד הפחד המתמשך והסכנה התמידית. בתוך התיאורים משולבים מסרים מחזקים שהילד שומע מפי דמויות של מבוגרים בסביבתו, כגון: "לא בכל מלחמה אפשר לנצח, צריך לדעת על מה לוותר ומתי להילחם" (ע' 45); או: "מה שקובע זה איך אנחנו רואים ומפרשים את האירועים, האמונה שיש לנו והעוצמה הפנימית שלנו.... תתמודד עם כל רגע ורגע בעיתו. אפילו שאתה עדיין ילד הנפש שלך חזקה יותר מכפי שאתה יכול לתאר" (עמ' 48).
כך מתקבל סיפור אופטימי, מושך ומותח לקריאה, המעשיר בידע היסטורי, מקנה ערכים מוסריים ומחזק את החוסן האישי והאמונה בטוב שבאדם ובכוחות הפנימיים.
עלילת הסיפור חושפת את התגייסותן של הכנסייה היוונית האורתודוכסית ושל תנועת ההתנגדות היוונית שפעלה לשחרור יוון מהכיבוש (כולל יחידה של נשים פרטיזניות), להסתרם והצלתם של יהודים יוון, שעבורן זכו כמה דמויות מהסיפור בהכרה כחסידי אומות העולם.
הסיפור מבוסס על חוויות ילדותו של אקי יחיאל קמחי, ששירת כלוחם בחיל הים ובמשרד ראש הממשלה ותרגם לעברית יצירות ממיטב הספרות היוונית.
לבני 12 ומעלה

1745496556940.png
באדיבות ספריית מכללת דוד ילין
ראה גם תגובה
 

יעלקר

Well-known member
מנהל
פרק ראשון

1

אפריל 1943
גם אם אחיה עד גיל מאה לא אשכח את היום הראשון שבו הגעתי לבית הספר ולבגדי תפור הטלאי הצהוב.
עד אז הייתי כמו כולם — לא הכי מקובל, אבל גם לא אחד שמציקים לו. באותו יום תפסו אותי יורגוס וסטפן, הבריונים של בית הספר, וחטפו את הכובע מראשי. הם התחילו להתמסר ביניהם, לועגים וצוחקים, ״נו, יהודון, תפוס!" ניסיתי לתפוס את הכובע, אבל הם היו גבוהים וחזקים ממני, ומאמציי הכושלים רק הגבירו את צחוקם ואת הנאתם.
כשנשמע צלצול הפעמון השליך יורגוס את הכובע לשלולית, וכולם רצו לכיתות. הוצאתי את הכובע מהשלולית, סחטתי אותו מהמים וניסיתי לנקות אותו, אבל הוא נשאר רטוב ומוכתם בבוץ. אי אפשר היה לחבוש אותו. קיפלתי וכיווצתי את הכובע באגרופי ועליתי לכיתה.
הספקתי להתיישב שנייה לפני שהמורה שלנו, פרופסור הֶקטוֹר, נכנס לחדר.
דממה השתררה.
כולם פחדו ממנו.
פרופסור הֶקטוֹר היה איש גבוה ורזה. מעל האפודה הסרוגה שלבש השתפל צוואר ארוך ואדום, כחוש ומדובלל, כמו של תרנגול הודו. מתחת לגבותיו העבות המחוברות התרוצצו עיניים שחורות, חוקרות ובולשות. מי איחר? מי לא הכין שיעורים? מי צחקק? מי לחש משהו לחברו? מי לא למד בעל פה ומי לא הבין את מה שלמדנו?
סרגל העץ של הפרופסור היה מוכן תמיד להצלפה.
כשפרופסור הקטור נכנס לכיתה כולנו קמנו לעמידה מתוחה, ידינו שלובות מאחור. הוא העיף אלינו מבט שהיה בו יותר משמץ של תיעוב, ונופף בידו בתנועת סילוק, מסמן שנשב.
מחברת החשבון שלי כבר הייתה מונחת לפניי. מעליה, בתוך השקע המיועד לכך, נחו שני עפרונות מחודדים. הפרופסור עמד על כך שהשולחן יהיה נקי מחפצים שלא קשורים לשיעור, ואת הדברים שהתיר לשים על השולחן — המחברת, הספר והעפרונות — הורה לנו להניח בצורה קבועה. אוי למי שלא ציית! סדר חייב להיות!
הוא עמד לפני הכיתה וסקר אותנו במבט עוין. האם תמיד שנא ילדים? למה נהיה מורה?
ישבתי קפוא כמו פסל, מבטי פונה קדימה אל הלוח, נמנע מקשר עין עם פרופסור הקטור, בתקווה שמבטו יחלוף ממני והלאה. ואכן, עד מהרה הורה הפרופסור לקולין לגשת ללוח.
קולין היה ילד שקט ומכונס בעצמו. לא היו לו חברים, והוא לא הפריע לאף אחד. היו שמועות שאימו עזבה את הבית לאחר שהתאהבה בחייל איטלקי ושקולין ואחיו הקטן נשארו עם אבא שלהם.
פרופסור הקטור נהג לבחון את קולין לעיתים תכופות יותר מאשר את שאר התלמידים. ממש נטפל אליו, נהנה להפחיד אותו. הוא הכתיב את התרגיל בקולו המתכתי, וקולין כתב על הלוח והחל לפתור. די מהר הוא התבלבל וטעה בחישוב.
״לא!" צעק פרופסור הקטור, נטל סחבה ומחק בתנועות מהירות וזועמות את כל מה שקולין כתב. ״ילד טיפש ועצלן! שוב, מההתחלה!"
ידו של קולין רעדה והוא ניסה בכל כוחו לייצב אותה ולכתוב את הספרות שנית.
״לא! לא! לא!" זעק פרופסור הקטור והחל לצעוד הלוך ושוב כאחוז טירוף. ״מה זה כתב החרטומים המכוער הזה?!" קולין הסתובב, פניו אלינו. הוא היה חיוור ומבטו כשל טובע. ״תִּראה איך אתה נראֶה!" פרופסור הקטור רכן וצרח ישר לתוך אוזנו של קולין.
קולין עמד שם, קרסוליו הדקים בצבצו ברווח שבין שולי המכנסיים לבין נעליו הלא מצוחצחות. כאילו גדל מבלי שאיש שם לב לכך.
״שום דבר לא יֵצא ממך! תגיד לאבא שלך שיקנה לך מטאטא, כי לכל היותר תהיה מנקה רחובות כשתגדל!"
כתם כהה החל מתפשט על חזית מכנסיו של קולין. הילדים, שעד כה ישבו בדריכות, החלו צוחקים וקוראים קריאות לעג. בצליפת סרגל באוויר שילח הפרופסור את קולין חזרה אל מקומו.
ריחמתי על קולין. אני מאמין שגם שאר הילדים ריחמו עליו, אבל כולנו פחדנו להיות הבאים בתור, אז שתקנו והשפלנו מבטים למחברות. פרופסור הקטור סקר את הכיתה.
״תיאודור קמחי!" הוא הכריז בקול רם.
זה אני.
אני קרוי על שם תיאודור הרצל, חוזה מדינת היהודים, אבל אני לא רגיל שמשתמשים בשמי המלא, תיאודור. כולם קוראים לי אקי, ולפעמים אבא מכנה אותי תיאודורקי.
לרגע התמהמהתי.
״מר קמחי זקוק להזמנה בכתב?" הרעים פרופסור הקטור.
חרדה הציפה אותי, וכשהתרוממתי במהירות על רגליי חשתי סחרחורת קלה. אני יכול, אני יודע את החומר, לחשתי לעצמי בלב וניגשתי ללוח.
גל של מלמולים חלף בכיתה.
״שקט!" צרח הפרופסור ודממה השתררה.
אחזתי בגיר והמתנתי במתח. הוא קרא את התרגיל ואני כתבתי אותו על הלוח.
״נו! נו!" זירז אותי הפרופסור. הוא התקרב אליי גבוה ומאיים.
נשמתי עמוק והתרכזתי במספרים, מתעלם בכל כוחי מנוכחותו. הגיר חרק מתחת לאצבעותיי כשהמספרים במשוואה החלו להסתדר והצלחתי לפתור אותה ולהגיע לתוצאה הסופית. הנחתי את הגיר על מדף העץ הקטן שמתחת ללוח וחיכיתי בשקט ל"גזר הדין".
״נו, אתם היהודים יודעים חשבון," רשף פרופסור הקטור. ״לא פלא. כל הכסף אצלכם, בשעה שבגללכם אנשים מתים ברעב." בתנועת יד מזלזלת הוא הורה לי לחזור למקומי.

 
למעלה