על תנ"ך והיסטוריה
בעיני התנ"ך הן בחלקיו ההיסטוריים, הן בחלקיו המשפטיים והן בחלקיו הסיפוריים, הוא טקסט תיאולוגי העוסק בקשר שבין היחיד ואלוהיו ובין עם ישראל לאלוהיו, וכך יש להבין גם את סיפור איזבל. איזבל הייתה מלכה נוכריה, שבאה ממסורת דתית שונה מזו של המקומיים, בתפיסה הדתית היהודית, אין מקום למלך זר השולט על עם ישראל (ודאי לא בתקופת המלכים), יתרה מכך, לא רק שהיא לא התגירה, היא גם עודדה פולחן לא יהודי (גם אם פולחן זה היה קיים בקרב עם ישראל, והוא כנראה היה קיים) בציר של עם ישראל- אלוהי ישראל, יש כאן פגם חמור. על הרקע הזה יש להבין את היחס המקראי לאיזבל, היא מעודדת עבודה זרה (אחת משלושת העברות הכי חמורות ביהדות) והיא נמצאת בתפקיד שילטוני, ועל כן כל פעולה שלה, היא חטא שדינו מות, אליהו שפועל מכוח הוראה אלוהית, לא יכול לטעות, וגם אם הוא מעודד טבח המוני (ודאי שהוא לא הרג אותם במו ידיו, הוא רק מסית ומדיח לצורך העניין), הוא איש מוסרי, שכן מקור המוסר שלו הוא האל, פעולות של בני אנוש נבחנות בד"כ במידת הקרבה שלהם לתורה האלוהית, לאליהו יש קו נל"ן לקב"ה והוא מקבל הוראות בע"פ ישר מהבוס, ולכן הוא מוסרי גם עם פעולותיו נוגדות בעיננו מוסר פשוט, או אפילו מוסר יהודי. מה שמעניין אותי קשור יותר לנקודה שהעלתה איה, כיצד זה הפכה איזבל לסמל לרשעות ומופקרות?(המילה איזבל היא קללה באנגלית), לדעתי הפן הזה של התנ"ך: האופן שבו סיפורים בו נתפסים על ידי המאמנים לאורך ההיסטוריה, הוא מעניין הרבה יותר, ממה באמת קרה, ומה היא עמדת כותבי המקרא לגבי הארועים.
