המלט ומחשבות

[שבתאי]

המלט ומחשבות

כבר מהצהרים משהו בי השתבש. קראתי בעיתון ראיון עם מישהי, סופרת. ואז עוד מישהי, זמרת. ושני הראיונות עשו לי לחשוב על האופן שבו אנשים בוחרים למתג את עצמם. באופן מודע, למתג את עצמם כמיוחדים. הדבר נגע ללבי. אפשר לומר נגע ללבי עד מאוד. וכידוע, כשקשה לי משהו, הרי שהוא נוגע לי. ואני, אינני מצליח למור משהו נכון משום שהוא נכון בעוד יש לי כוונה נסתרת באמירתו. בניתי לי מן מדרגות בראש. לקחתי את האהבה כדוגמא: אני אוהב מישהו. אני אוהב מישהו ומודע לאהבה. אני אוהב מישהו ומודע לאהבה ויש לי צורך להצהיר עליה אני אוהב מישהו ומודע לאהבה ויש לי צורך להצהיר עליה + צורך נוסף. אני אוהב מישהו ומודע לאהבה ויש לי צורך להצהיר עליה + צורך נוסף+צורך נוסף. וכן הלאה... ככל שיתווספו צרכים שיתבעו את הבעת האהבה, כך תקטן הבעת האהבה שבאמירה. בדרגה הראשונה, אני אוהב. אינני מודע לאהבה. רק אוהב. והאהבה משתלטת על כל כולי, עוטפת. משחקת איתי. אני כולי בתוך המשחק, אין בי חלק פנוי להתעסק מחוצה לי, בעצם היותי משחק. ואז האהבה מתקררת, חלק ממני נותר פנוי ומשועמם, הדבר הקרוב ביותר אלי-האהבה, ממלא את החלל הפנוי במודעות, וככל שהמודעות להרגשותיי משתלטת מתעצם לו הצורך לשפוך ולהקיא אותם, ובזה הקצב, ככל שהצרכים עולים התחושה מתעמעמת, עד אובדנה, הרגע בו היא מפנה את הבמה לתחושה חדשה. איך אפשר לומר בטלוויזיה דברים נכונים ולומר אותם מהסיבה שהם נכונים? למה זה לא מפריע לאף אחד. לאף אחד ואפילו לא לי, כשאני שם. בזה הרהרתי כל היום. וכשהגעתי היום להצגה "המלט" בקאמרי, התרסקתי לגמרי. המשחק האמיתי הזה, שהוא כל כך דומה לעולם האמיתי, כל כך משקף אותו, ריסק אותי. לכל ההצגה התלוותה התחושה, כאילו ההצגה היא בעצם החיים, אלא שבחיים, הגיבורים עוטים ומשילים צורות בקצב איטי יותר, כך שתשומת הלב לא מתמקדת בהחלפת התפקידים. היכולת שלנו בני האדם, או שלי שבתאי, להחליף תפקדים מצליחה לשתק אותי לגמרי כשאני חווה אותה. וכמו בכדי להוכיח את מה שכתבתי לפני כמה שורות. עכשיו, אני מודע ליכולת שלנו להחליף תפקידים, זה נוגע בי, אבל אין זה נוגע בי כמו שנגע בי עת חוויתי את זה, בטרם נוצר הצורך להביע – החלפתי תפקיד, עכשיו אני כאן, חווה בדיוק ברמה הנדרשת לכתיבת החוויה כפי שהיא נכתבת. לו הייתה החוויה חזקה יותר, היו המלים מתקמצות, לא חלשה היו המלים מתרבות, מתארכות, נראות כמנפחות דבר חלול. עבורי, הרגע המטלטל ביותר בהצגה היה זה, בו אוחז המלט בגולגולת ומדבר אליה. הוא מישר מבט אל המוות. מבין. מבין מה קורה, מדבר על כך, ובכל זאת ממשיך לשחק את המשחק. הרגשתי כל כך, שאם השחקן היה מבין היטב את מה שהוא מוציא מהפה, מבין כל כך עד שכל הוויתו הייתה חייה את דבריו. הוא היה עוצר – אומר "סליחה" והולך הביתה. אי אפשר להמשיך ולחיות, לעמול למען החיים, לשחק את משחק החיים, כשמודעות המוות גבוהה. וה"לשחק אותה" אדם מודע את המוות, זהו "מיזוג" בין האדם "המשחק" את משחק החיים לזה שאיננו. היכולת הזו שיש לאלו המשחקים את משחק החיים "לשחק אותה" לא משחקים, היא יכולת מדהימה, שמאפיינת אותם. זה שאיננו משחק את משחק החיים לא יצליח לעולם להיכנס לדמות המשחקת את משחק החיים. במקום זה הוא חי את החיים. אבל מה שמדהים באמת באמת זהו הילד "פרא" הזה, פרי אהבתם של זה המשחק את משחק החיים וזה שאיננו. זה המשחק טוטאלית את משחק החיים, לעולם לא יחשוב מחשבות מוות. זה שאיננו משחק גם הוא, לעולם לא יחשוב מחשבות על מוות. חיי שניהם הם המושלמים – שניהם, בשני הקצוות, הם המאושרים שבאנשים, עושים רק מה שהם רוצים. המחשבות על המוות, הפחד ממנו, הם תולדה של העירוב הזה, שמיצר אצלנו את היכולת לשחק את משחק החיים ו"לשחק אותה" לא משחקים אותו. הערבוב הזה יוצר פחד מהמוות – הצד המשחק את משחק החיים, מביא את "המודעות" של המוות, והצד שאיננו משחק, מביא את החלק "המפחד" מהמוות – וכך נוצרת חוויית שעטנז אסורה ומתועבת שמולידה את הצורך במשמעות, לשחק את משחק החיים תמורת מטרה שאיננה חלק מהמשחק. הכל מבולבל לי

 

[בתש1]

איזה הכי הייתה רוצה להיות

זה שמשחק..או ההוא שמחוץ למשחק..? ואגב, מדהים..הגדרת לי דברים שחשבתי בצורה הטובה ביותר. ושמחה שקראתי את זה.

 

[אבשלום צבי]

Bureaucracy - ביורוקרטיה (בחתימתך)

 

[אבשלום צבי]

תשובתו של קלאודיוס

אין צורך להביע חיסרון כהתפרשות ההבדל של שני קיצונים שנתערבבו. כל דבר שהוא רע מעיקרו יכול לגרום לסתירה כזו בין הצדדים המרכיבים אותו שהרי זו מהות הרוע, אך אהבה שאינה יכולה להתפרש כרוע טהור או כמוות שודאי יש לו צדדים חיובים מנקודת מבט חיצונית למת, יכולים להתפרש בדרכים שונות. ה"מדרגות" שבונות את האהבה שלך אינן מדרגות הנבנות שלב לאחר שלב, אלא הן קיימות ונחשפות, ולכן אין זה טרגדיה של איבוד האהבה אלא מדרון הידוע מראש הדורש מציאת תחליפים מהירים לתחושת האהבה התחילתית. והבמה המתמלאת תחושה חדשה הנשלטת ונבחרת על ידך היא בעצם חלק מתסריט קבוע שהוסט מתשומת הלב ובידך לשנותו. החלל שהינך מתאר הוא תופעה הנפוצה אצל אנשים חושבים. גם מי שנולד פרא מפרי אהבה של משחק חיים שנשחק מעצם הגדרתו הלא מושלמת לכפל המשחקים. מודעות המוות היא חלק מליהוק השחקנים המשתתפים בתסריט העצום הזה ויוצר סדר הנראה מבחוץ לערבוב המפחיד הזה. לכן אין זו חווית שעטנז הנוצרת משני דברים שונים במהותם אל חווית כלאי הבהמה, הרבעה של מין בשאינו מינו והייווצרות פרד עקר. לדעתי הפתרון להתגשות בין עולמית זו - הטוב והרע האי טמונה מחוץ לאדם ולא בחקירה בתוכו. התעסקות בנפש האדם כאובייקט המרגיש ושולט על מחשבותיו היא מין ליבוי של יצר הרס המוכנס לאותו "פרא" ביום היוולדו, וכן מיתוג האנשים את עצמם הוא חלק מאותו כוח נורא המאפשר לבמאי לשנות סצינה ולבחור את צילומה מזווית צילום המשנה את עיקר המעשה. והרי הוא כמו עורב המתהדר בנוצות של תוכי עמוס צבעים לעייפה ומטריד את העין המתבחלת ומסתחררת. אין ביקורת פנימית המאפשרת להבחין בין הדבר החלול הזה לבין עמל החיים המשמעותי לקיום מעבר לפחדים, והאהבה היא אחת הכלים המאפשרת את עוצמת ההבחנה המשותפת, ההדדית, של היסמכות בעיניים עצומות על הזולת המסור. מיזוג מושלם של זהויות בוחנות המגרש את החלל הריקני שבבלבול, וממלאות אותו במשחק חיים אהוב.