michelle2113
New member
המלחמה שלי
אין לי כוחות יותר. קצת רקע- לא יודעת אם יש קשר אבל, לפני כשנתיים הייתי אנורקסית וטופלתי, עד היום בעצם אני מטופלת פסיכולוגית. אני מאוד רגישה. בעבר בתור ילדה-נערה, כששמעתי על אנטישמים ומדינות שלא מכירות בישראל, הרגשתי שזהו זה, זה הסוף שלנו, של ישראל. מאז גדלתי ויותר הבנתי. התגייסתי לפני למעלה מחצי שנה ואני משרתת קל"ב ועושה יומיות. התחילה המלחמה הזאת. בהתחלה הייתי מאוד רגועה...טוב, לא מאוד, אבל זה היה משהו שבשגרה שיורים עלינו פה בצפון (כן, אני צפונית), הפחד והחרדה שלי גברו כאשר חבר נכנס ללבנון ומאז הוא שם ואני דואגת נורא. עוד נקודת שבירה הייתה בשמירה שלי בבסיס בה נשמעה אזעקה וגרמה לי להיסטריה ובכי. אלה בעצם שתי נקודות תפנית בראייה שלי את הלחימה הזאת. מאז, אני בבית ובבסיס לחילופין, מתה מפחד. יש לנו סוללת תותחנים בערך על הראש, שומעים את הכל יותר מידי טוב. כל תקרית בלבנון מכניסה אותי לסטרס. אני עצבנית מאוד על עצמי, על אבא שלי שנשאר איתי, על הכל. איומים של מדינות ערב משתקים אותי, ושוב חוזרות המחשבות שאין מוצא מפה. אנשים מסביבי לא כל כך אופטימיים ואומרים שנקלענו למצב לא טוב וכו' וזה עושה לי פשוט רע. אני מתעדכנת בחדשות לעתים קרובות, לצערי. אני לא מצליחה להתנתק מזה, בעיקר בגלל שאני חווה את כל המצב מקרוב מאוד. קשה לי לא להיות מעודכנת. אין הרבה מה לעשות אצלי במושב, אנחנו אמורים לשהות במקלטים כל הזמן, כל שאר החבר'ה בבסיסים שלהם (לא הצפון) ורק אני בבית בד"כ. כל מוות של חיילים מעציב אותי וגורם לי לבכות. כל דבר שלילי שקורה לנו בלחימה הזאת משפיע לי על המצב רוח לרעה. ולחילופין, כל דבר טוב מרגיע אותי. כשיש אש רצינית פה, רק במקלט אני נרגעת. בינתיים אני צריכה להגיע לבסיס לשמירות וקשה לי עם זה, כי אף אחד מהאגף שלי לא שם. זה כל אחד בתורו, כל אחד לבד. יש לנו רק מבנה מוגן אחד קטן בבסיס, מבנה בטון, פתוח בחוץ. שם אני ישנה. שם אני כל הזמן. ניסיתי לדבר עם המפקד שלי על כך, שיתחשב בי כי יש לי פרופיל נפשי בעקבות האנורקסיה, אבל הוא אמר שאין דבר כזה, מלחמה זאת מלחמה ולא מתחשבים בכלום. טוב. התקשרתי לקצין העיר וגם שם אמרו לי שאין מה לעשות. השלמתי עם זה, אבל הדאגה אוכלת אותי, החרדה מפני העתיד נופלת עליי... אני לא רואה לזה סוף וזה מכניס בי אי שקט. אני במצוקה עם כל המצבי רוח האלה...אני לא יודעת מה לעשות יותר. פניתי גם למוקדים של עזרה נפשית ושם אמרו לי שחייבים להמשיך לחיות בין לבין, אין מה לעשות החיים נמשכים. לא עוזרים לי הדיבורים האלה. אני במתח מתמיד ולא מסוגלת להמשיך פה בתוהו ובוהו הזה...מה עושים?
אין לי כוחות יותר. קצת רקע- לא יודעת אם יש קשר אבל, לפני כשנתיים הייתי אנורקסית וטופלתי, עד היום בעצם אני מטופלת פסיכולוגית. אני מאוד רגישה. בעבר בתור ילדה-נערה, כששמעתי על אנטישמים ומדינות שלא מכירות בישראל, הרגשתי שזהו זה, זה הסוף שלנו, של ישראל. מאז גדלתי ויותר הבנתי. התגייסתי לפני למעלה מחצי שנה ואני משרתת קל"ב ועושה יומיות. התחילה המלחמה הזאת. בהתחלה הייתי מאוד רגועה...טוב, לא מאוד, אבל זה היה משהו שבשגרה שיורים עלינו פה בצפון (כן, אני צפונית), הפחד והחרדה שלי גברו כאשר חבר נכנס ללבנון ומאז הוא שם ואני דואגת נורא. עוד נקודת שבירה הייתה בשמירה שלי בבסיס בה נשמעה אזעקה וגרמה לי להיסטריה ובכי. אלה בעצם שתי נקודות תפנית בראייה שלי את הלחימה הזאת. מאז, אני בבית ובבסיס לחילופין, מתה מפחד. יש לנו סוללת תותחנים בערך על הראש, שומעים את הכל יותר מידי טוב. כל תקרית בלבנון מכניסה אותי לסטרס. אני עצבנית מאוד על עצמי, על אבא שלי שנשאר איתי, על הכל. איומים של מדינות ערב משתקים אותי, ושוב חוזרות המחשבות שאין מוצא מפה. אנשים מסביבי לא כל כך אופטימיים ואומרים שנקלענו למצב לא טוב וכו' וזה עושה לי פשוט רע. אני מתעדכנת בחדשות לעתים קרובות, לצערי. אני לא מצליחה להתנתק מזה, בעיקר בגלל שאני חווה את כל המצב מקרוב מאוד. קשה לי לא להיות מעודכנת. אין הרבה מה לעשות אצלי במושב, אנחנו אמורים לשהות במקלטים כל הזמן, כל שאר החבר'ה בבסיסים שלהם (לא הצפון) ורק אני בבית בד"כ. כל מוות של חיילים מעציב אותי וגורם לי לבכות. כל דבר שלילי שקורה לנו בלחימה הזאת משפיע לי על המצב רוח לרעה. ולחילופין, כל דבר טוב מרגיע אותי. כשיש אש רצינית פה, רק במקלט אני נרגעת. בינתיים אני צריכה להגיע לבסיס לשמירות וקשה לי עם זה, כי אף אחד מהאגף שלי לא שם. זה כל אחד בתורו, כל אחד לבד. יש לנו רק מבנה מוגן אחד קטן בבסיס, מבנה בטון, פתוח בחוץ. שם אני ישנה. שם אני כל הזמן. ניסיתי לדבר עם המפקד שלי על כך, שיתחשב בי כי יש לי פרופיל נפשי בעקבות האנורקסיה, אבל הוא אמר שאין דבר כזה, מלחמה זאת מלחמה ולא מתחשבים בכלום. טוב. התקשרתי לקצין העיר וגם שם אמרו לי שאין מה לעשות. השלמתי עם זה, אבל הדאגה אוכלת אותי, החרדה מפני העתיד נופלת עליי... אני לא רואה לזה סוף וזה מכניס בי אי שקט. אני במצוקה עם כל המצבי רוח האלה...אני לא יודעת מה לעשות יותר. פניתי גם למוקדים של עזרה נפשית ושם אמרו לי שחייבים להמשיך לחיות בין לבין, אין מה לעשות החיים נמשכים. לא עוזרים לי הדיבורים האלה. אני במתח מתמיד ולא מסוגלת להמשיך פה בתוהו ובוהו הזה...מה עושים?