המכתב שלא יישלח
3 שבועות (ויומיים) עברו מאז שאמרת שאין לנו עתיד ביחד, 3 שבועות שאני לא מפסיקה לחשוב עלייך ולדאוג לך. בשבוע וחצי האחרונים שהיינו ביחד היית בבי"ח, אחרי תאונה. מהרגע ששמעתי שנפצעת כל מה שחשבתי עליו היה להיות איתך. אפילו שידעתי שאתה בחדר ניתוח ושתהייה שם כמה שעות, חיכיתי לראות שאתה בסדר ונשארתי איתך עד שנרדמת. ומאז כל יום באתי לבקר, להביא לך כל מה שהיית צריך ודאגתי שנוח לך. כולם ראו כמה אני אוהבת אותך ואמרו לך שתעריך. אפילו אמא שלך התרשמה מהמסירות שלי אלייך (אבל היא ביקשה שאני לא אספר לך). רק אתה נשארת אדיש, ורק אם היית צריך משהו שמת לב לנוכחות שלי שם. ובסוף כעסת עלי שהצגתי את עצמי כחברה שלך (מה שהיה נכון) לאותה אחת שלא רצית שתדע שיש לך חברה ובגלל זה גם ויתרת עלי (אני מניחה שרצית אותה) אבל לא היית מוכן להודות בזה לפני, אז ביום ששוחרת הביתה אמרת לי בטלפון שזה נגמר בינינו. מאז אני מנסה לא לחשוב עלייך ואז אני לא מרגישה כלום ופתאום אתה קופץ לי למחשבות ואני מרגישה כאילו חטפתי אגרוף בבטן. לא יכולה להפסיק לאהוב, כל כך מתגעגעת. אז הפעם זה באמת נגמר, אני לא מבקשת הזדמנות נוספת. אני לא יכולה להתמודד יותר עם "אני לא יודע מה אני רוצה"... ביום חמישי דאגת שאני אקבל את הדברים שלי שנשארו אצלך וצירפת מכתב. האמת שקיוויתי שתכתוב לי משהו, שתסביר... אבל ממש לא ציפיתי למה שקיבלתי "מצטער שפגעתי בך, אני יודע שעשית בשבילי המון ואני לא יכול להחזיר לך, מקווה שתסלחי לי" חתמת בכנות ובמסירות, אבל לא הזכרת אהבה או שאני חשובה לך או שמעניין אותך מה קורה איתי – ונעלבתי!! אתמול שלחת לי SMS בשביל לוודא שקיבלתי את הדברים שלי ושקראתי את המכתב. אבל הכי היה חשוב לך לדעת אם אני מתכוונת לסלוח ולהבין. אם לא הייתי שומעת שאתה מספר עלי/עלינו לכל מי שמוכן לשמוע, וללכלך עלי, אולי הייתי מנסה להבין.... ועכשיו נודע לי שהמצב שלך לא טוב, ובשבוע הבא מנתחים אותך שוב. ואני נקרעת. כל כך כואב לי בשבילך ואני כל כך דואגת לך, אבל אני יודעת שאם אני אהיה שם בשבילך אתה תשתמש בי שוב כל עוד תצטרך וכשימאס לך שוב לא תדע מה אתה רוצה. כל כך אוהבת אותך, אפילו שלא מגיע לך. כל כך דואגת לך ומתפללת שתחלים ומהר ומקווה לא להישבר ולא ללכת לבית חולים מה אני עושה איתך?
3 שבועות (ויומיים) עברו מאז שאמרת שאין לנו עתיד ביחד, 3 שבועות שאני לא מפסיקה לחשוב עלייך ולדאוג לך. בשבוע וחצי האחרונים שהיינו ביחד היית בבי"ח, אחרי תאונה. מהרגע ששמעתי שנפצעת כל מה שחשבתי עליו היה להיות איתך. אפילו שידעתי שאתה בחדר ניתוח ושתהייה שם כמה שעות, חיכיתי לראות שאתה בסדר ונשארתי איתך עד שנרדמת. ומאז כל יום באתי לבקר, להביא לך כל מה שהיית צריך ודאגתי שנוח לך. כולם ראו כמה אני אוהבת אותך ואמרו לך שתעריך. אפילו אמא שלך התרשמה מהמסירות שלי אלייך (אבל היא ביקשה שאני לא אספר לך). רק אתה נשארת אדיש, ורק אם היית צריך משהו שמת לב לנוכחות שלי שם. ובסוף כעסת עלי שהצגתי את עצמי כחברה שלך (מה שהיה נכון) לאותה אחת שלא רצית שתדע שיש לך חברה ובגלל זה גם ויתרת עלי (אני מניחה שרצית אותה) אבל לא היית מוכן להודות בזה לפני, אז ביום ששוחרת הביתה אמרת לי בטלפון שזה נגמר בינינו. מאז אני מנסה לא לחשוב עלייך ואז אני לא מרגישה כלום ופתאום אתה קופץ לי למחשבות ואני מרגישה כאילו חטפתי אגרוף בבטן. לא יכולה להפסיק לאהוב, כל כך מתגעגעת. אז הפעם זה באמת נגמר, אני לא מבקשת הזדמנות נוספת. אני לא יכולה להתמודד יותר עם "אני לא יודע מה אני רוצה"... ביום חמישי דאגת שאני אקבל את הדברים שלי שנשארו אצלך וצירפת מכתב. האמת שקיוויתי שתכתוב לי משהו, שתסביר... אבל ממש לא ציפיתי למה שקיבלתי "מצטער שפגעתי בך, אני יודע שעשית בשבילי המון ואני לא יכול להחזיר לך, מקווה שתסלחי לי" חתמת בכנות ובמסירות, אבל לא הזכרת אהבה או שאני חשובה לך או שמעניין אותך מה קורה איתי – ונעלבתי!! אתמול שלחת לי SMS בשביל לוודא שקיבלתי את הדברים שלי ושקראתי את המכתב. אבל הכי היה חשוב לך לדעת אם אני מתכוונת לסלוח ולהבין. אם לא הייתי שומעת שאתה מספר עלי/עלינו לכל מי שמוכן לשמוע, וללכלך עלי, אולי הייתי מנסה להבין.... ועכשיו נודע לי שהמצב שלך לא טוב, ובשבוע הבא מנתחים אותך שוב. ואני נקרעת. כל כך כואב לי בשבילך ואני כל כך דואגת לך, אבל אני יודעת שאם אני אהיה שם בשבילך אתה תשתמש בי שוב כל עוד תצטרך וכשימאס לך שוב לא תדע מה אתה רוצה. כל כך אוהבת אותך, אפילו שלא מגיע לך. כל כך דואגת לך ומתפללת שתחלים ומהר ומקווה לא להישבר ולא ללכת לבית חולים מה אני עושה איתך?