לילך המפנטזת
New member
המכרז
זו פנטזיה, זה לא סיפור אמיתי, אבל אולי יום אחד... אלי יום אחד זה יקרה, משהו יקרה..... אני שומעת את הקריאה מבחוץ - תיכנסי. הדלת נפתחת לקראתי ואני נכנסת דרכה ברגליים רועדות. הם יושבים שם בחצי מעגל שלושה גברים, נינוחים, בטוחים בעצמם. רגליהם פשוטות לפנים. בפינת החדר יושבת בחורה ערומה מכף רגל ועד ראש. השלושה סוקרים אותי בעיניהם מלמטה ולמעלה. "כן, בבקשה" - אומר לי אחד מהם, "דברי!" אני כל כך נרגשת, מתקשה להוציא הגה מפי. "אנחנו ממתינים" - אומר לי מישהו אחר ואני מרגישה את קוצר הרוח בקולו. "אאאאא ננננייי ררווצצצצצה ..." המילים לא יוצאות לי מהפה. היה לי כל כך קשה להגיש את המועמדות בהתחלה, למלא את הטופס ולשלוח. גם כשמישהי התקשרה וביררה פרטים נוספים היה לי קשה לדבר. ועכשיו... הייתי צריכה להכין את עצמי לזה, עכשיו לבטח, מול השלושה, אני לא מוצאת בתוכי את המילים. אחרי גמגומים ושתיקות, אני רואה איך אחד מהגברים קם ממקומו, מתקרב אלי, נעמד לידי, מקיף אותי באיטיות. ניחוח האפטר שייב שלו נעים לי. הוא מניח את ידיו על כתפי. אני חשה את הלחץ.... תוך שניות מוצאת את עצמי שרועה על הרצפה. שכובה מול שלושת הגברים... באופן מפתיע הסיטואציה הזו נוסכת בי תחושה של נוחות. אולי ככה אני צריכה להיות? הגבר חוזר אל מושבו. "עכשיו תדברי" הוא נוהם אלי והמילים עכשיו זורמות מפי. אמנם איטיות, אבל לפחות ברורות ושלמות: "אני רוצה להיות שיפחה, אני רוצה שמישהו יקח אותי תחת חסותו, שיאלף אותי, שאהיה שלו." כתגובה אני שומעת אותם מגחכים ביניהם. "פגשנו היום עשר כמוך"- אומר לי אחד מהם בחיוך. אולי תספרי לנו "מה מיוחד בך? למה שניקח אותך דווקא?" אני מרגישה איך פני מאדימות. אין לי תשובה טובה. אני רוצה, תמיד רציתי, אבל למה דווקא אותי? "תתפשטי!"- אני שומעת את הציווי. אני מתיישבת ומורידה את בגדי מעלי באיטיות. לא קל לי עם זה. אף פעם לא היה לי קל. גם מול בעלי קשה לי להתפשט. אבל אני מורידה הכל, את החולצה והמכנסיים, החזייה והתחתונים וגם את הנעליים החדשות שקניתי במיוחד. "בואי הנה" מישהו פוקד עלי ואני מתלבטת אם להגיע בהליכה אך מחליטה ללכת על ארבע, אולי זה ישכנע אותם. אני מתקרבת אליו והוא תופס את סנטרי מרים את פני אליו. אחר כך טופח על ישבני. משיכה עזה בשיער אותי מביאה אותי אל חברו. הוא בוחן אותי ואת גופי. ממשמש את שדי, פוער את פי. גם השלישי בודק אותי, גם מאחור, מפסק את שפתי הקוס דוחף אצבעותיו לתוכי ורק אז אני מרגישה עד כמה אני מגורה. "תתלבשי ותצאי החוצה" מישהו פוקד עלי. אני אוספת את בגדי ויוצאת אל מחוץ לדלת. מתלבשת, חשה בתוך תוכי את האכזבה, את הכישלון. הייתי צריכה להכין את עצמי יותר טוב, הייתי צריכה להתכונן, הייתי צריכה אולי לבוא רזה יותר.... אני כבר מתכוננת לעזוב, אבל אז נפתחת הדלת ויוצאת מתוכה הבחורה הערומה. "זכית" היא אומרת לי, "זכית באדון..." היא מושיטה לי חוזה ואומרת לי לקרוא ולחתום. דמעות האושר המציפות את עיני מערפלות את המילים. אני לוקחת את העט וחותמת בסוף הדף. "את יכולה ללכת עכשיו, הוא כבר יצור איתך קשר בימים הקרובים". אמצע אוגוסט. האוויר החם והמהביל עוטף את גופי. אני מסתכלת בעוברים והשבים ורוצה לצעוק, רוצה לרקוד רוצה לספר. איזה כיףףףףףףףףףףףף
זו פנטזיה, זה לא סיפור אמיתי, אבל אולי יום אחד... אלי יום אחד זה יקרה, משהו יקרה..... אני שומעת את הקריאה מבחוץ - תיכנסי. הדלת נפתחת לקראתי ואני נכנסת דרכה ברגליים רועדות. הם יושבים שם בחצי מעגל שלושה גברים, נינוחים, בטוחים בעצמם. רגליהם פשוטות לפנים. בפינת החדר יושבת בחורה ערומה מכף רגל ועד ראש. השלושה סוקרים אותי בעיניהם מלמטה ולמעלה. "כן, בבקשה" - אומר לי אחד מהם, "דברי!" אני כל כך נרגשת, מתקשה להוציא הגה מפי. "אנחנו ממתינים" - אומר לי מישהו אחר ואני מרגישה את קוצר הרוח בקולו. "אאאאא ננננייי ררווצצצצצה ..." המילים לא יוצאות לי מהפה. היה לי כל כך קשה להגיש את המועמדות בהתחלה, למלא את הטופס ולשלוח. גם כשמישהי התקשרה וביררה פרטים נוספים היה לי קשה לדבר. ועכשיו... הייתי צריכה להכין את עצמי לזה, עכשיו לבטח, מול השלושה, אני לא מוצאת בתוכי את המילים. אחרי גמגומים ושתיקות, אני רואה איך אחד מהגברים קם ממקומו, מתקרב אלי, נעמד לידי, מקיף אותי באיטיות. ניחוח האפטר שייב שלו נעים לי. הוא מניח את ידיו על כתפי. אני חשה את הלחץ.... תוך שניות מוצאת את עצמי שרועה על הרצפה. שכובה מול שלושת הגברים... באופן מפתיע הסיטואציה הזו נוסכת בי תחושה של נוחות. אולי ככה אני צריכה להיות? הגבר חוזר אל מושבו. "עכשיו תדברי" הוא נוהם אלי והמילים עכשיו זורמות מפי. אמנם איטיות, אבל לפחות ברורות ושלמות: "אני רוצה להיות שיפחה, אני רוצה שמישהו יקח אותי תחת חסותו, שיאלף אותי, שאהיה שלו." כתגובה אני שומעת אותם מגחכים ביניהם. "פגשנו היום עשר כמוך"- אומר לי אחד מהם בחיוך. אולי תספרי לנו "מה מיוחד בך? למה שניקח אותך דווקא?" אני מרגישה איך פני מאדימות. אין לי תשובה טובה. אני רוצה, תמיד רציתי, אבל למה דווקא אותי? "תתפשטי!"- אני שומעת את הציווי. אני מתיישבת ומורידה את בגדי מעלי באיטיות. לא קל לי עם זה. אף פעם לא היה לי קל. גם מול בעלי קשה לי להתפשט. אבל אני מורידה הכל, את החולצה והמכנסיים, החזייה והתחתונים וגם את הנעליים החדשות שקניתי במיוחד. "בואי הנה" מישהו פוקד עלי ואני מתלבטת אם להגיע בהליכה אך מחליטה ללכת על ארבע, אולי זה ישכנע אותם. אני מתקרבת אליו והוא תופס את סנטרי מרים את פני אליו. אחר כך טופח על ישבני. משיכה עזה בשיער אותי מביאה אותי אל חברו. הוא בוחן אותי ואת גופי. ממשמש את שדי, פוער את פי. גם השלישי בודק אותי, גם מאחור, מפסק את שפתי הקוס דוחף אצבעותיו לתוכי ורק אז אני מרגישה עד כמה אני מגורה. "תתלבשי ותצאי החוצה" מישהו פוקד עלי. אני אוספת את בגדי ויוצאת אל מחוץ לדלת. מתלבשת, חשה בתוך תוכי את האכזבה, את הכישלון. הייתי צריכה להכין את עצמי יותר טוב, הייתי צריכה להתכונן, הייתי צריכה אולי לבוא רזה יותר.... אני כבר מתכוננת לעזוב, אבל אז נפתחת הדלת ויוצאת מתוכה הבחורה הערומה. "זכית" היא אומרת לי, "זכית באדון..." היא מושיטה לי חוזה ואומרת לי לקרוא ולחתום. דמעות האושר המציפות את עיני מערפלות את המילים. אני לוקחת את העט וחותמת בסוף הדף. "את יכולה ללכת עכשיו, הוא כבר יצור איתך קשר בימים הקרובים". אמצע אוגוסט. האוויר החם והמהביל עוטף את גופי. אני מסתכלת בעוברים והשבים ורוצה לצעוק, רוצה לרקוד רוצה לספר. איזה כיףףףףףףףףףףףף
