המיקסטייפ של oren29at

[Barmelai]

אין לי כרגע זמן לחפש

אבל ככל שאני זוכר ויתקנו אותי המומחים, פיטר גבריאל הודיע על פרישה באמצע ההקלטות של קונץ (כנראה שהיו לו יד ורגל בכתיבת חלק מהשירים שם) וג'נסיס חישבה להתפרק מגודל המשבר. הלהקה מעולם לא מכרה היטב כמו הלהקות המצליחות באמת (ג'נסיס של קולינס למשל) ולא נראה היה שחוג הבית שהיו מעריצי ג'נסיס יסכימו לספוג את המכה של עזיבת הקול והדינמו של להקתם.

עכשיו דמיין לך את הרגע בו החבר'ה עומדים מיואשים על הכלים שלהם, מייק אומר, אם הרכבת הזאת נעצרת, יעלו עלינו תוך יום. וולטר אומר, אי אפשר לצאת מזה בלי לחסל את הנהג והשומר. ואז ג'סי קם לאט מעמדת התופים ואומר בשקט, אני חושב שקיימת דרך...
אה, פיל קם, לא משנה, העיקר היה הרעיון, לא לאבד את הקהל בגלל העזיבה של גבריאל. קולינס אכן קם מהתופים וביצע את רוברי אסולט ובטרי כדי להוכיח שהוא יכול להשתלט על השיר הכי מורכב ולעשות אותו בדיוק כמו גבריאל. זו הייתה הכוונה: לשדר עסקים כרגיל. באלבומים הבאים, אחרי שהתברר שהרכבת עדיין על הפסים, קולינס החל לשחרר ולגדל אישיות עצמאית.

 

[oren29at]

על דבר אחד אני מסכים איתך

ג'נסיס בהחלט לא היתה רב מכר בחנויות התקליטים. מצד שני, היא גידלה עדת מעריצים הולכת וגדלה שהחזיקה את הלהקה בחיים דרך ההופעות שלה. לא רק באנגליה ובאירופה, אלא גם באמריקה. ועם זאת, מה לעשות, הכסף הגדול הגיע אז ממכירת תקליטים ולא מהופעות.

(אגב מכירות תקליטים- לג'נסיס יש הישג נאה: בשרשרת האלבומים מ 1969 ועד 1992, לא כולל הפיאסקו עם ריי ווילסון, כל אלבום של ג'נסיס מכר יותר עותקים מקודמו)

הסיפור הלך ככה: גבריאל התרחק מהלהקה כבר ב 1974, במהלך העבודה על הכבש. בהתחלה היה איזה פרויקט קולנועי שלא צלח, ואחר כך התברר לגבריאל שרוב המוזיקה כבר נכתבה (טוני באנקס, אלא מי), ויותר משיר אחד בכבש הוא טקסט של גבריאל ששודך ללחן קיים.

אחרי שהכבש יצא לאור גבריאל הודיע על עזיבה. מכיוון שמדובר בג'נטלמנים בריטים מחונכים, הלהקה השלימה את סיבוב ההופעות הנלווה לאלבום, הוציאה הודעה על עזיבת הסולן, והתפנתה לעבוד על האלבום הבא שרוב החומר שלו כבר היה כתוב (טוני באנקס, אלא מי).

באנקס אמר פעם שהעזיבה של גבריאל היתה פחות טראומתית ומאיימת מאשר העזיבה של אנת'וני פיליפס ב 1970. במהלך העבודה על הקונץ (שם נפלא, אגב. אימצתי אותו) נערכו אודישנים לזמרים מחליפים, ומי שהדריך אותם בתפקיד היה המתופף וקולן הרקע המצטיין, פיל קולינס.

מפה לשם, הסתבר שאף זמר מחילף לא נשמע טוב יותר מהמתופף, וקולינס עדיין סירב, עד שאשתו (הראשונה מתוך מי יודע כמה) אמרה לו:"צא כבר מהבית, נודניק. לך תשיר משהו". אז הוא הלך, והשאר היסטוריה.

מצד שני, הגירסה שלך הרבה יותר מגניבה

 

[Barmelai]

אלה היו שתי עזיבות שבדיעבד ריעננו את הלהקה

עם עזיבת אנתוני פיליפס אבד מימד הפולק הפסטורלי, עם עזיבת גבריאל אבד המימד האפי (Eleventh Earl of Mar , One for the Vine היו שרידים אחרונים). ההפסדים האלה בסופו של דבר עזרו לנשארים להמציא את המוזיקה שלהם מחדש ודחו את שלב הדשדוש במי אפסיים שהיה נחלת להקות עם שליחות דומה, כג'נטל ג'יאנט ויס.

 

[oren29at]

התעלמת מהאקט, אבל בשביל זה אני פה

נדמה לי שעזיבת האקט את הלהקה היא קו השבר בין חסידי ג'נסיס של גבריאל בלבד לבין שאר העולם, ואפשר להבין למה: במקום פיליפס בא האקט עצמו, ואת מקומו של גבריאל בפרונט תפס קולינס. במקום האקט, לעומת זאת, לא בא אף אחד.

לכאורה, היה פה מהלך מפסיד מובהק: להקה שויתרה על הגיטריסט המעולה שלה (וגם כותב מוזיקה מוכשר) ואיפשרה למייק רת'רפורד, roll player בהגדרה, לתפוס את ערוץ הגיטרות באופן בלעדי.

למעשה, זה היה מהלך מנצח שגם פתר בעית אגו, וגם מיקד את המוזיקה של ג'נסיס וסיפק לה 15 שנים נוספות כלהקת פופ מפלצתית.

להאקט אף פעם לא היה סיכוי מול הדומיננטיות של טוני באנקס: בניגוד, נניח, לבלקמור ולורד שהתחלקו חצי חצי בסולואים ובמעמד, האקט תמיד היה מגמה מאחורי באנקס והקלידים (והכתיבה) שלו.

לפני שפרש האקט היה ממורמר- הוא רצה לתרום ללהקה 25% לפחות, באופן שוויוני. כשהוא ראה שזה לא עומד לקרות, הוא חתך.

את מקומו ככותב שירים תפס בהדרגה קולינס. הסאונד של ג'נסיס הפך להיות תלוי בתופים דומיננטיים שמקבלים עדיפות במיקס, וסאונד קלידים כוחני. הגיטרות נשארו מאחור, תומכות בעיקר, וכמעט ללא סולואים. מסתבר שבשנות השמונים זה היה מתכון מנצח.

לפני שפרש מג'נסיס, האקט הקליט את אחד מאלבומי ג'נסיס המצטיינים שאני מכיר, עם רת'רפורד וקולינס (בין השאר), אבל בלי באנקס. איזה יופי יכול היה להיות השיר הזה ב Wind and Wuthering!

 

[Barmelai]

הסברת יפה למה התעלמתי.

מעזיבת האקט ג'נסיס לא הרוויחה כלום. כלומר, כן, ובסדר גודל של מליונים, רק שאני מעדיף להתעלם.
הצדק החברתי בין באנקס וקולינס אולי היה קיים על הנייר אבל בפועל נפגע השוויון היצירתי: כשרון ההלחנה של באנקס הלך ודעך, הארפג'יוס המתוקים שלו גזו. ואילו קולינס שפע כמעין המתגבר. מה זה כמעין, כאשד, כצונמי המתגבר, אפילו מקרתני החל לחוש שלא בנוח וניסה להעיר לו בעדינות. אבל כלום לא עזר, עכשיו כבר לא היה מדובר רק בשירי אהבה מטופשים, ניתן היה להחליף את המילה אהבה בכל מילה אחרת מהמילון. הוא הקליט לבד, הוא הקליט עם באנקס ורתרפורד, הוא שיתף פעולה עם הוז והוז, כתב פסקולים, רכב על גלי האתר כאילו היו היאכטה הפרטית שלו, רק שירים באמת טובים הוא לא כתב. טוב, אי אפשר הכל, בסך הכל הוא רק בנאדם.

אבל ג'נסיס נפלה לא רק כי פיל קולינס השתלט עליה, היא נפלה כי באנקס איבד את זה, לרת'רפורד מעולם לא היה את זה והאקט עזב. זהו מכלול הסיבות המלא לנפילתה. כלומר להצלחתה המסחררת. מה אני כבר מבין?
מהאלבום של האקט לא הייתי גורע דבר, זה יופי של אלבום ג'נסיס. וגם הראשון של פיליפס הוא אחלה אלבום ג'נסיס ולא במקרה, באוירת טרספאס.

 

[oren29at]

רת'רפורד דווקא הצטיין בבלדות

"Snowbound" זה שלו, ואם תגלול למעלה כמה הודעות תמצא קישור שלי ל "Open Door", שיר נורא יפה. גם "Vancouver", בעצם, שכל הסימנים מראים שרת'רפורד הלחין וקולינס כתב מילים, על סיטואציה של גירושין, שהיתה קרובה לליבו אז.

לגבי באנקס- יש לו כמה הברקות, בעיקר בתחילת עשור ה 80. "Duchess" למשל שנשען על ריף קלידים משכנע ועל עבודת קלידים יפה בכלל, או "Me and Sarah Jane" שאהוב עלי במיוחד בשל השינויים הרבים שבו (בחרתי את הביצועים מ "Three Sides Live", שם קולינס פשוט מצוין).

וקולינס- כן, לא פעם קשה לדעת איפה נגמר קולינס ומתחילה ג'נסיס. הוא אחראי לכלי נשיפה בשני שירים ("No Reply At All" ו "Paperlate"), הפעם המשמעותית היחידה שבה ג'נסיס הכניסה נגנים נוספים לאלבומי האולפן שלה מאז פיאסקו המיתרים באלבום הבכורה מ 1969.


אני חייב להגיד משהו- כשאני מחפש חומרים של ג'נסיס מ 1980 והלאה כדי להדגים או להשמיע, אני מגלה לדאבוני שאין ללהקה שירים שמתעלים מעבר לזמן ולתקופה שבהם הם הוקלטו- תמיד יש איזה משקולת של "סאונד" או יחסיות (כלומר- זה שיר טוב יותר משאר זבל המצעדים של התקופה, שזה נכון בעקרון, אבל האם הוא טוב כשלעצמו?). וזה בניגוד לחומרי גבריאל + שני האלבומים שיצאו אחריו, שאמנם הם מה שנקרא פרוג רוק, אבל יש להם איזו הילה, או קסם, שמרימים אותם גבוה מעל הז'אנר או הטכניקה הספציפית של הסולו או השירה.

או במילים אחרות: ג'נסיס של 1980 והלאה היא ג'נסיס דיאט. כמו דיאט קולה היא נשענת על טעם מלאכותי, ולא נספגת בגוף אלא מתנדפת בלי להשאיר סימן.

 

[The Grand Illusion]

למה העזיבה של פיליפס הייתה טראומתית,

הרי קולינס הצטרף?

 

[Barmelai]

אחת משתיים

או שככה הלהקה באמת חשה בזמן שפיליפס עזב, הם אז להקה רכה בשנים ובתחילת דרכה, או שבאנקס לא סבל את גבריאל והאמירה נאמרה למטרת עקיצה והקטנה של היריב.

 

[oren29at]

קולינס הצטרף לפני שפיליפס עזב.

ג'נסיס היתה במקור להקה של ארבעה אנשים- באנקס, גבריאל, פיליפס ורת'רפורד. מתופפים באו והלכו, אבל לא הצליחו לשמור על קביעות.

את האלבום הראשון הם הקליטו כמדומני ללא מתופף (לפחות לא מישהו במשרה מלאה), והוא היה פיאסקו- צלל כאבן במים אדירים, וכמעט חיסל את הלהקה (בין השאר בגלל עיבודי מיתרים שלא היו לרוחם, בלשון המעטה).

לקחל לג'נסיס כמה חודשים להתאושש- להופיע, לגבש צליל, למצוא אמרגן, לארגן הקלטה של אלבום שני, Tresspass. כשהאלבום יצא, פיליפס כבר היה בדרך החוצה מהלהקה, בגלל פחד במה שפיתח (וג'נסיס, שהיתה להקת הופעות מובהקת, לא יכלה להרשות לעצמה וקטור שימשוך אותה אל מחוץ לבמה).

כל הרביעיה המייסדת הגיעה מאותו רקע חברתי, מאותו בית ספר, והיתה ביניהם איזו חברות שנשברה כשפיליפס עזב. קולינס היה אאוטסיידר שנשכר באודישן, ולא דרך היכרות מוקדמת (אפשר להשוות את זה לדייויד גילמור שהכיר את חברי פינק פלויד עוד לפני שהצטרף ללהקה).

בקיצור- קולינס הצטרף ללהקה מרוסקת שניסתה למצוא מחדש את האיזון הפנימי שלה תוך כדי שהיא מנסה להתייצב כלהקה (וג'נסיס היתה הצלחה מסחרית קטנה מאד ביחס ללהקות הפרוגרסיב המצליחות של התקופה- אם זו קינג קרימזון שהתחילה בסערה, או יס שביצעה הרצה של שנתיים, וב 1970 כבר המריאה לפסגות המצעדים). לא היה חסר הרבה שהחברים יוותרו על הנסיון וילכו ללמוד ארכיטקטורה או ראית חשבון.

בסוף, כידוע, הם התייצבו, מצאו גיטריסט מחליף מצוין (שאף פעם לא הצליח להשתלב באופן מלא בלהקה מבחינה חברתית), וכשגבריאל החליט ללכת היה להם מספיק ביטחון ביכולת להמשיך בלעדיו.

 

[oren29at]

אופס! תיקון טעות

כתבתי "Night and Day הוא העדפה אישית שלי", והתכוונתי כמובן ל Body and Soul שהזכרתי בגל הראשון.