המיקסטייפ של oren29at

[Theoretical Fool]

המיקסטייפ של oren29at

טוב, אני כידוע באיחור עצום ועל כך הסליחה לאורן ולשאר החברים. יש כלמיני תירוצים לאיחור הזה, אבל זה לא באמת מעניין. קיצור, אני אמור לכתוב על מוזיקה. אני עוד איכשהו מסוגל לכתוב כשמדובר בלימודים, אבל כשזה קשור במוזיקה זה הרבה יותר קשה מבחינתי, על גבול הבלתי אפשרי. אז בכל זאת אנסה להתייחס לשירים במיקסטייפ, ובעיקר לתת את הזווית האישית שלי ואת "איך אני רואה כיום" את השירים שמרכיבים את המיקסטייפ. אני כבר מזהיר מראש שטעמי קלוקל במיוחד, ושונה לחלוטין מטעמו של מרכיב המיקסטייפ. יש לציין שהנושא של המיקסטייפ הוא תנועה, מכל סוג שהיא, ואורן כתב פירוט יפה מאוד על כל השירים, שבטוח מתעלה על מה שקישקשתי פה לפניכם. ממליץ לקרוא.
את חלק מהשירים אני מכיר מעברי, את חלקם הקטן אני שומע בהווה, ואת החלק השלישי לא הכרתי, ולא תמיד שמחתי להכיר

בכל מקרה, זה מעיד כאמור רק על טעמי האישי שהוא די מגוון לדעתי, אך גם בעצם די מוגבל. בכל מקרה, אני בטוח שאף אחד לא ייקח את זה אישית

.

The Beatles - She's Leaving Home
אז הביטלס היו הלהקה הראשונה שלי, כמו של הרבה אנשים אחרים. החל מגיל 10 בערך, ובמשך שנתיים, שמעתי רק אותם. נונסטופ. מעולם לא נטשתי אותם או התכחשתי להם, אבל כמובן שעברתי הלאה. עם זאת, אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שבה הנחתי אלבום שלהם במערכת, מעבר ל white album שאותו בלבד קניתי כאשר יצאו הרימאסטרים לפני שלוש שנים. מעבר לאלרגיה שפיתחתי לרוב המוזיקה הבריטית בשנים האחרונות, שברובה היא מוצדקת מבחינתי, אבל אני מודע לטיפשות שבעניין. לרוע המזל, המיקסטייפ הזה משופע בבריטיזם מחליא, כך שהמלאכה שבכתיבה ניהית הרבה יותר קשה (או קלה?)

. ומכל השירים של הביטלס, השיר שנבחר פה הוא החנוני והבריטי ביותר. זה כמובן לא שיר גרוע, ומי אני שאגיד על שיר של הביטלס שהוא גרוע, אבל הוא לא בדיוק מהאהובים עלי. מצד שני, הם ממש לא מנסים להיות בו אמריקאים קולים או אפרו-אמריקאיים, כך שעל כך אני מעריך אותם. במילים אחרות - בלדה חביבה ולא מזיקה במיוחד. כולכם מכירים אותה כך שאין מה להרחיב.

Joe Jackson - Hometown
ג'ו ג'קסון מבחינתי זה חור שחור. שמעתי הרבה עליו, אך לא שמעתי הרבה שירים שלו בחיי, והשיר הזה הפתיע לטובה. ריפ פשוט, סאונד אייטיזי חביב, מבטא שעבר אמריקניזציה מסויימת, אבל לא נשמע מתאמץ מדי. שיר קטן וחביב למדי. שיר שהייתי שמח להתקל בו ברדיו בנסיעה, למשל. אחלה שיר.

Elvis Costello - Battered Old Bird
אוי ואבוי. אלביס קוסטלו מעולם לא היה אהוב נפשי. אני מחזיק באלבום אחד שלו בבית, This Year's Model, ואחרי כמה שמיעות הבנתי את הבינוניות היחסית שלו, למרות כמה שירים לא רעים. הבעיה שלי עם קוסטלו זה שהוא נשמע לי תמיד כמו וואנאבי עם הרבה פוזות, יענו פאנקיסט מתוחכם שכאילו יודע לתת בראש, וגם מתחכם לפעמים עם פסנתר בשביל הגרופיות. ובשיר הזה, Battered Old Bird, זה הגיע לשיא. השירה המתחנחנת, שמנסה לרגש בכח, האילוץ הזה בהתנשפויות והצעקות... עזבו, בואו נעבור הלאה. תראו את הסרט delirious שבו הוא משחק את עצמו כפוץ סנובי למדי, ולמרות שמדובר רק בסרט, מבחינתי קוסטלו נשמע בדיוק כך במוזיקה שלו.

Kathleen Edwards - Empty Threat
קצת נחת. אני מכיר את הקנדית הזאת באופן שטחי, והיא יודעת את העבודה. משלבת יפה אמריקנה עם ביצ'יות של רוק אלטרנטיבי נשי. נערת קאנטרי-רוק לא מאולפת יותר מדי, וטוב שכך. שיר עם מרחבים. אהבתי.

Bruce Springsteen - We Are Alive
שיר חביב של הבוס. אני לא מכיר את ספריגסטין לעומק, מעבר לכמה מאלבומיו היותר מוקדמים. עדיין יש בו משהו. בהתחלה זה שיר סביר של ברוס, קצת מלוטש מדי, אבל המריאצ'י בהחלט מוסיפים הרבה לשיר הזה, נותנים לו מעין תחושה שונה וטובה יותר.

Brian Eno - St. Elmo's Fire
אינו הוא פלא, אין מה להגיד, במיוחד בקריירת הסולו שלו. דווקא Another Green World הוא אלבום פחות גדול שלו מבחינתי, בהשוואה ל Here come the warm jets ו- before and after science. עוד עולם ירוק קצת באמצע מבחינתי, קצת לא לגמרי מפוקס. לא יודע להסביר. אני מעדיף את הטירוף הפופי של האלבום הראשון ואת הפופ-פיוז'ן המוזר של ביפור אנד אפטר סיינס. בכל מקרה, השיר הספציפי הזה הוא מהיותר חזקים. שיר משועשע משהו, גיטרה של פריפ שאי אפשר לטעות בה.

Renaissance - Island
עכשיו באים 3 שירים שהם לא בדיוק הטעם שלי, מה לעשות. קשה לי עם רנסאנס. נגנים מצויינים, ג'יין רלף זמרת עם קול יפייפה ללא ספק, אבל זה לא עובד מבחינתי. הגירסא המאוחרת יותר של הלהקה עם אנני אסלם טובה יותר, אך גם כבר לא בדיוק כוס הקפה שלי. זה יהיה קצת חסר טעם להרחיב מבחינתי.

Genesis - A Trick Of The Tail
מקרה דומה. מעולם לא אהבתי את פיל קולינס, וגם לא את האלבום הזה. מלודיה נחמדה ביותר, אין ספק, אבל כל הביצוע יותר מדי מלוקק ומתחכם, קשה לי עם זה. אם כבר, הבו לי את פיטר גבריאל (אם חייבים).

Thea Gilmore
קשה קשה... קול יפה, אין מה להגיד. אבל קול זה לא הכל בחיים. מצטער, לא עושה לי כלום (וניסיתי מספר פעמים).

richard thompson - the old changing way
כל כמה חודשים אני נתקל בשם של ריצ'ארד תופסון, כבר לפחות 10 שנים. כל פעם אחרי שאני קורא אזכור עליו אני רץ להקשיב לו, לראות מה אני מחמיץ, אולי משהו השתנה בטעם שלי. אז הנה נתקלתי בו שוב, ושוב, זה לא זה. משהו בשירה שלו. לא עובד לי. מצטער. אני מנסה כבר שנים. גירסא טובה בהרבה לטעמי הקלוקל הוא ג'ון רנבורן שעושה פלאים במספר אלבומים שלו מהסיקסטיז והסבנטיז, למרות שהרנבורן הוא פולקי ובלוזי בהרבה בגישה שלו.

Ian Matthews - Reno Nevada
שיר שנפתח טוב, ולא הולך לשום מקום. למרות זאת, אין ספק שהוא מתאים לרעיון שמאחורי המיקסטייפ. דווקא הייתי ברינו נבדה. עיר שהיא סוג של לאס וגאס, רק ישנה, קטנה ועלובה בהרבה. אהבתי את העיר הזאת הרבה יותר מלאס וגאס כמובן. תמיד נדמה לי שלשם מגיעים הלוזרים האמיתיים, אלה שלא מעוניינים בכל הזיוף המגעיל של לאס וגאס, אלא בחיים האמיתיים, של עיר שאין בה כלום חוץ מכמה קזינואים לא נוצצים במיוחד, כמעט ללא תיירים. אמריקה האמיתית, אולי. ממליץ לכולם לבקר.

Bob Dylan - Man In The Long Black Coat
טוב שבוב הגיע לעת סיום. לקוח כמובן מ Oh Mercy, שהוא סוג של נווה מדבר מבחינת בוב של סוף האייטיז. קול הקרפדה הידוע. נשמע כמו שיר ישן ביותר, מבחינת הלחן והקצב האיטי אך המתגלגל שבו הוא נע. האקו של הגיטרה, קול הצרצרים ברקע מדי פעם, פסנתר ההונקי-טונק שמגיח מדי פעם - מתאים לנסיעה במדבר, איפשהו בכבישים החשוכים בין יוטה לאריזונה. שיר צנוע וקטן. יופי של שיר.

לסיכום, המיקסטייפ הזה החזיר אותי חלקית לעברי (לא שאני זקן במיוחד) ואל מוזיקה שאת רובה אני כבר לא שומע. למרות זאת, טעמים משתנים, אנשים משתנים. אני לעולם לא ייפסול מראש, וגם דברים שלא נראו לי פעם, עשויים בהחלט להתגלות כטובים שנים לאחר מכן (ולהיפך). בתנועה מתמדת, כאמור.

 

[oren29at]

Aftermath (US version)

תודה על התגובה/סקירה. שמחתי לקרוא את הפידבק, שהוא שילוב מוצלח של טעם אישי ודעה מנומקת על כל שיר. כמובן שתמיד עדיף לקרוא משהו בנוסח "וואו, אוסף מדהים, שינה את חיי ב 360 מעלות לפחות" על פני תגובת "תשמע, יש ויש", אבל דעה על מוזיקה היא אמוציונלית בהגדרה, וטוב שכך- מוזיקה, כמו כל אמנות, צריכה לגרום לנו להפעיל את בלוטת הרגשות בצורה עזה ככל האפשר, ורק אחר כך להשתמש באינטלקט, על מנת לנסח דעה שלא תישמע כמו נהמה. (אני, אגב, אמרתי פעם שיש דבר יותר גרוע ממוזיקה גרועה, וזו מוזיקה בינונית).

אחרי שקראתי את הסקירה, הייתי רוצה לכתוב איזה "פוסט מורטם" משלי, שלא היה יכול להיכתב ללא הפידבק שלך. אז הנה:

1) השירים. יכול אדם לתכנן ולבצע מיקסטייפ מרהיב, עם נושא, וסדר שירים, ומחשבות רבות על כל שיר (שאותם הוא גם מעלה על הכתב), ולהניח שהקונספט המרהיב הזה יחלחל בשלמותו אל כל מאזין. בסופו של יום, השאלה היא אם השירים, כלומר הלחנים והביצוע, יפים באזני המאזין, או לא. "אוהב/לא אוהב". אם "אוהב"- אז משם יגיע פידבק כזה או אחר. אם לא אוהב- אז יש פה כישלון, או נתק, בין הכוונה המקורית (של המוזיקאי, או של זה שבחר להשמיע את השיר) לבין המאזין. יש פה איזה שיעור בצניעות: לא כל מה שאני חושב שיפה הוא יפה עבור מישהו אחר, ולא תמיד אפשר לפטור את זה ב"הוא/היא לא מבינים מוזיקה". לא צריך להבין מוזיקה, צריך להרגיש אותה, לטוב ולרע.

האם הייתי יכול לבחור שירים אחרים לאוסף? אמנים פחות שחוקים מהביטלס ובוב דילן? שירים פחות ידידותיים למאזין? מן הסתם, שכן מהתמה הבסיסית ניתן להרכיב יותר מסיפור מוזיקלי אחד, אבל אלה השירים והמוזיקאים ש"שיכנעו" אותי טוב יותר מאחרים שמקומם באוסף הזה. אלביס קוסטלו וריצ'רד ת'ומפסון הם מוזיקאים שהולכים איתי הרבה מאד שנים, וככל הנראה ילכו איתי עוד הרבה זמן. יש לי כמה סקיצות למיקסטייפים נוספים ולכולם, ללא יוצא מן הכלל, קוסטלו ות'ומפסון תורמים שיר כל אחד. רוצה לומר: זה חזק ממני. זה, כנראה, ה DNA המוזיקלי שעליו אני יושב. ענין של טעם, גם אם טעם נרכש.

2) אנגליה/אמריקה. אני מודה: במהלך גיבוש האוסף הייתי בהחלט מודע למעבר בין מוזיקאים מכל יבשת. חלק מהענין היה לגבש אוסף חוצה ז'אנרים שמתנהג כמו יחידה מגובשת. זמן קצר לאחר ששוחרר האוסף הזה הצטערתי שלא כללתי שיר מז'אנר "שחור" כלשהו, מן הסתם בשל היכרותי הדלה עם ההיצע (בלוז, סול, היפ הופ- אני לא חבר טוב של כל אלה). בכל מקרה, גם אם הייתי כולל שיר כזה, הוא לא היה מגיע לבד, אלא מתחבר לשיר של ג'ון מרטין, מוזיקאי פולק רוק סקוטי (מהסצנה שכללה, בין השאר, את ניק דרייק וריצ'רד ת'ומפסון...).

מה שכן, נקודה למחשבה: חלק מהמוזיקאים והשירים שבאוסף עשו "קרוס" וחצו את האוקיינוס:

- ג'ו ג'קסון התחיל כזמר פאנק בריטי, ואת שנות השמונים הוא העביר בניו יורק, כשהוא מעמיק ומושפע מז'אנרים אמריקאים למהדרין, ש"עיגלו" את המוזיקה שלו, בין השאר. השיר "Hometown" לקוח מאמצע העשור ההוא, ומטבורה של התקופה האמריקאית שלו. אולי הייתי יכול למצוא שיר אחר, מתחילת דרכו המוזיקלית, שיר חד יותר ובועט יותר, אבל אבוי, אנגלי למהדרין

- אלביס קוסטלו נע לא מעט בין מוזיקה "אנגלית" ל"אמריקאית". "Battered Old Bird" לקוח מאלבום מאד "אנגלי" שלו, אבל הייתי יכול לבחור משהו מאלבומים "אמריקאים" שלו מ 1985 או 1991. מה זה אומר על הפרסונה המוזיקלית שלו? האם הוא פוץ גם באמריקאית?

- ריצ'רד ת'ומפסון- דומה לקוסטלו. השיר "The Old Changing Way" הוא מתחילת הדרך, שיר פולק אנגלי. בהמשך הקריירה יש לת'ומפסון אלבומים ושירים מאד אמריקאים. עם זאת, הוא תמיד תמיד נשאר ריצ'רד ת'ומפסון.

- "Reno, Nevada" הוא שיר של ריצ'רד פארינה, מוזיקאי פולק אמריקאי. פה הוא מושר ע"י מוזיקאי פולק אנגלי. שוב- האם יש משהו בלאום של המוזיקאי שמגדיר מראש את המוזיקה שלו? חשבתי שהביצוע המקורי של ריצ'ארד ומימי פארינה פחות אנרגטי מזה של מת'יוס, ומעביר פחות טוב את הנושא. אז חשבתי.

אם לנסות ולסכם: אני מבין ומזהה את סימני ההיכר של מוזיקה "בריטית" ושל מוזיקה "אמריקאית". מצד שני, דווקא במקומות שבהם מוזיקאים מנסים להפגיש בין שתי גישות נוצרת מוזיקה מעניינת ומאתגרת מאד, שלא לדבר על עורכי מיקסטייפ

3) פרספקטיבה. יוצא לי, בשנים האחרונות, לעבור על לא מעט אלבומים ששוכבים בדיסקיה המפוארת יחסית שלי, ושנחים שם 15 ואפילו 20 שנה באין מפריע (יש גם תקליטורים שנקנו במהלך השנים אבל הם בעצם רכישה חוזרת של תקליטים שנקנו לראשונה לפני 25 שנה פלוס מינוס). המפגש שלי כחובב מוזיקה לא כל כך צעיר עם מוזיקה שאני מכיר אבל הרבה זמן לא איוררתי הוא מרתק: אני לומד להכיר את האלבום שוב, מפרק ומרכיב אותו מחדש בעזרת כלים שאני מצויד בהם כיום, "מבין" את האלבום מחדש, ולרגע לא מרגיש שבזבזתי זמן. למעשה, יש פה מין פידבק מתגלגל: המוזיקה שעזרה לעצב את הטעם שלי חוזרת לביקור ומאפשרת לי להעריך אותה שוב, על ידי הטעם שעוצב בעזרתה שלה (הלכתי קצת לאיבוד פה, אבל אני מקווה שהרעיון מובן). כבר קרה לי שההערכה היתה שלילית דווקא, ולפני כמה ימים זרקתי תקליטור לפח והרגשתי מצוין עם עצמי (דעה על מוזיקה היא אמוציונלית, כאמור).

או במילים אחרות- גם אם השירים נשמעים מוכרים, השילוב של האזנה חוזרת יחד עם קונטקסט חדש (מיקסטייפ ולא אלבום מקורי) יכולה ליצור חוויה רעננה גם אם נדמה היה שהמוזיקה שחוקה לגמרי.

לסיכום- אני שמח שנהנית ממה שנהנית, קוסטלו ות'ומפסון רולז, הביטלס ודילן לנצח, ובהצלחה בבחינות.

אה, כן- המריאצ'י בשיר של ספרינגסטין זו מחווה ל "Rings of Fire" של ג'וני קאש .

 

[Theoretical Fool]

מעולה

אין כמובן שום סיבה להתנצל על המוזיקה שבחרת. אני גם מודע לכך שבחרת מוזיקה מצויינת מהז'אנרים הספציפיים שבחרת, כלומר שמדובר במוזיקאים מצויינים ללא ספק, ופשוט משהו ספציפי בהם , או בי, גורמת לי לסלידה מסויימת מהם. עניין הלאום הוא משמעותי, אך הוא לא משמעותי בשורה התחתונה - האם המוזיקה טובה, האם אני אוהב אותה או לא וכו'. יש אמנים בריטים שאני אוהב כמובן, אין ספק בכך (ג'ון רנבורן וברט ג'אנש הם רק שניים מהם), פשוט כמותית אולי הם לא רבים מאוד. כמו שהזכרתי, זה עניין שכן יש לו משמעות ועניין, אך בסופו של דבר לפסול על בסיס לאום זה טיפשי לחלוטין. אגב, לבחור אמנים מוכרים למיקסטייפ כמו דילן והביטלס זה פי כמה אמיץ מלבחור איזו להקה שכוחת אל - את זה כל אחד יכול לעשות. אני גם מסכים מאוד עם הרעיון של מוזיקה שמדברת אלינו באופן מסויים בזמן מסויים, ואז לאחר מכן באופן שונה ובראייה שונה לגמרי. בגלל זה כתבתי בתחילת הטקסט שלי "איך שאני רואה את השירים הללו כיום". יש מצב טוב שאם הייתי כותב את זה לפני 5 שנים הייתי חושב אחרת לגמרי, או אולי עוד 5 שנים מהיום. בטח כשמדובר באמנים ייחודיים וטובים מאוד בתחומם, בסופו של דבר.
מה שאני מנסה להגיד הוא שכיום אני ספציפית רואה את זה כך, אך זה תקף רק להיום ורק אלי. אני כן יכול להעריך מאוד לחיוב את המיקסטייפ הזה מבחינה אובייקטיבית. יש לי גם קטע כזה לאחרונה של מעגלים מוזיקיליים. בחודש שעבר נניח הקשבתי כמעט רק לג'אז ווקאלי. בחודשיים שלפניו - כמעט רק לבלוז, ובשבוע האחרון כמעט רק לג'אז אינסטרומנטלי. אלו "מעגלים" פנימיים שלי, ויש גם כאלה יותר גדולים, שעליהם דיברתי לעיל. אגב, קלטתי מיד את המחווה ל - ring of fire, פשוט שכחתי לציין את זה.

חוצמזה, אני כן רוצה להודות לך על המפגש המחודש או החדש לגמרי עם האמנים הללו. פרספקטיבה ויציאה מה"אלמנט" זה תמיד דבר טוב.

 

[arieltr]

מסכים עם השוטה

מבלי לשמוע אפילו מיקסטייפ אחד עד עכשיו, מתפתחים פה יופי של דיונים וסקירות נקודתיות וכלליות, שהן למעשה יותר השתקפות של כל אחד מהמאזינים על עצמו וטעמו הוא, מאשר על המיקס עצמו או על יוצר המיקס. וזה בדיוק מה שיפה ומעניין לטעמי.

אין שום סיבה להתנצל על שיר או מוסיקה שנבחרה, כי הרי זה הכל בחירות אינדיוידואליות רגעיות לחלוטין ולא נסיונות התנצחויות בסגנון הלהקה הכי טובה (ירגע הצלולייד עם הפרות) או השיר הטוב ביותר....
(זה בסדר, אני רק מכין את הקרקע...

)

 

[oren29at]

הערונת אחת

סייגת את הביקורת שלך ב"ככה אני אישית רואה את זה", אבל מבחינתי זה הערך המוסף של הביקורת שלך (או של כל אחד אחר)- החיבור האישי. מובן מאליו שכל דעה אישית היא, ובכן, דעה אישית. אבל משום כך היא מעניינת, והיא מוסיפה זוית ראיה נוספת לזו שלי, גם אם מנוגדת לגמרי.

אני מעדיף תמיד לשמוע דעה נוסח "אלביס קוסטלו הוא פוץ מתנשא" או "ריצ'רד ת'ומפסון לא עושה לי את זה" ואפילו "השיר הזה שחוק ולא סוחב יותר" על פני פידבקים מסוג "אלביס קוסטלו הוא מוזיקאי נחשב ומשפיע, והשיר הזה הוא בטח שיר מצוין" או "ריצ'רד ת'ומפסון הוא אחד מ 5/50/5000 הגיטריסטים הטובים ביקום והשיר שלו בטח מצוין" או "השיר הזה הוא נכס צאן ברזל, ובגלל זה ברור שאני אוהב אותו והוא שיר מצוין".

בקיצור- זרוק את האובייקטיביות לפח. בשביל לקרוא בוויקי לא צריך את הפורום הזה. אני פה בגלל האלמנט האנושי.

 

[Barmelai]

לגבי התגובה לתגובה

ברור שהמפגש עם מיקסטייפ הוא אישי לגמרי, ברור שהוא אף פעם לא יתקבל כמו שהמיקסטייפאי רצה. לא לגמרי. אבל מה שאתה חייב לזכור, הוא שערך המיקסטייפ לא שווה לביקורת האחרונה שנכתבה עליו. השוטה כתב את דעתו, זה לא אומר שככה המיקסטייפ מתקבל בעיניי שאר הפורום. לכן נראה לי מספיק לכתוב כתב הגנה אחד וזהו, וגם זה, בלי קשר לתגובות המגיבים.

אצלי המיקסטייפ מתקבל אחרת לגמרי, מכמה סיבות. הראשונה היא שאני אנגלופיל. בעבר זה היה קיצוני יותר אצלי אבל גם היום למרות שאמריקה פתחה לי סופסוף את הרגליים, אני עדיין נוטה למאהבת הישנה. יש ברוק הבריטי הלחנה הרבה יותר נועזת, מפתיעה ומקורית מאשר בזו האמריקאית. אני נוטה חסד ללחנים ולפן המוזיקלי יותר מאשר למילים ומהבחינה הזו, המיקסטייפ הזה צובר אצלי ניקוד גבוה.

האבינג סייד דאת, מה שכן מפריע לי במיקסטייפ הוא חוסר האיזון בין שירים מוכרים ולא מוכרים. לי, כמובן. יותר מזה - רוב השירים המוכרים שחוקים מדי באוזן שלי מכדי שאוכל להקשיב למיקסטייפ הזה כדבר שבשגרה. אני רואה את היופי שלו על הנייר אבל תכל'ס כשאני מקשיב לו אני לוחץ סקיפ על חצי מהשירים: המיקסטייפ הזה קרוב מדי לשכונה שלי ולכן הוא לא מרתק אותי כמו נניח, המיקסטייפ של הוולרוס.

אני מניח שמיקסטייפ אמור לפנות למאזינים שהם הקהל הפוטנציאלי שלו (והשוטה לא בינהם) ועדיין לא נחשפו, לא לרוב השירים שלו ולא לאלבומים משתוכם נלקחו. עבור המאזינים האלה, המיקסטייפ יעשה עבודה נהדרת.

 

[oren29at]

גם התגובה שלי עברה תהליך

בהתחלה חשבתי לכתוב משהו כמו "תראה, זה לא ככה אולי בכל זאת תנסה, בלה בלה בלה". אבל במחשבה שניה, שמחתי להתייחס לפער בין מה שעבר לי בראש כשהרכבתי את האוסף, לאיך שהוא נתפס אצל מישהו אחר שהוא, במפתיע, לא אני.

למעשה יש פה הזדמנות לדיון או שניים: מה ערכם של שירים מוכרים, איך נתפס שיר אצל יותר ממאזין אחד, ואיזה רוק עדיף: אנגלי או אמריקאי.

עכשיו, משענינו נכונה על השאלה האחרונה (והשארנו את השוטה התיאורטי בצד האמריקאי המפסיד), נשאר לנו רק למצוא מישהו שהתפתה לאוסף שכולל את הביטלס, דילן וספרינגסטין (וג'נסיס של קולינס), האזין, קלט את הגדולה שבקוסטלו ות'ומפסון, השלים את הדיסקוגרפיות של השניים, ומודה לי על זה יום יום ושעה שעה.

מישהו? מישהי?

תיארתי לעצמי.

 

[The Walrus]

מעניינת אותי בחירת השירים

בעיקר של קוסטלו וספרינגסטין. שניהם מהמוזיקאים האהובים עליי בעולם, ולשניהם בחרת שירים נחמדים בהחלט, אבל לטעמי רחוקים מאוד מאוד מהשיא שלהם. מה גרם לך לבחור דווקא באלו? העדפה אישית? התאמה למיקס? או שמבחינתך זהו שיא היצירה שלהם?

 

[oren29at]

התאמה למיקס כמובן

המיקסטייפ הזה סבב סביב נושא מסוים, והשירים "התיישרו" לפי התמה, לפחות כפי שאני ראיתי את זה (אתה מוזמן לקרוא את מה שכתבתי על המיקסטייפ. פירטתי מאד, אפילו יותר מדי, וסיפקתי הסבר לכל שיר).

לגבי שיאים של מוזיקאים- אני משתדל לא לדרג את המוזיקה של מוזיקאים שאני אוהב. כלומר: אני מודע לתקופות הטובות יותר והטובות פחות של כל אחד, אבל אני נוטל לעצמי את החירות לעצב דעה על בסיס האזנה

. שני האלבומים מהם לקוחים השירים של קוסטלו וספרינגסטין אהובים עלי מאד. הם מלאים במוזיקה טובה, ויש בהם את כל היסודות שהפכו/הופכים את שני אלה למוזיקאים המעולים שהם. שני השירים האלה, גם אם הם לא הפייבוריטים האישיים שלי מהאלבומים מהם באו, מצוינים ומשתלבים לי נהדר במיקס.

שוב- ניסיתי להעביר איזה נושא, או תחושה, באמצעות המיקסטייפ. המוזיקה אמורה ליצור תחושות כלשהם אצל המאזין. גם סלידה היא תחושה

 

[Celluloid Hero]

טוב אני מאוד נהנתי משני דברים

קודם כל מהירידות של השוטה על הבריטים. בייחוד בייחוד על "קוסטלו הפוץ". בחיי, אם תפתח את זה עוד קצת, זה יכול להיות קונספט לפינה שלמה

וגם מהמיקסטייפ של אורן . הקשבתי לו לדעתי לפחות 4 פעמים, ואף פעם זה לא הרגיש כמו "משימה", תמיד החליק לי בקלות בגרון, אפילו שאני לא בדיוק מחבב או מכיר את כל האומנים פה. אולי זאת בעצם הביקורת השלילית היחידה שיש לי פה- חבל שלא היה איזה קטע מאתגר מוזיקלית או משהו. אבל באמת שזאת תלונה יותר אישית, ואני לא חושב שבהכרח חייב להיות קטע מאתגר בכל מיקסטייפ.

אני חייב לומר, יש משהו נעים שכזה בלהקשיב למיקסטייפ שהזהות המוזיקלית של הבמאי (תסריטאי, מפיק, וכו') שלו כל כך מגובשת ומעוצבת. זה משרה איזו תחושת ביטחון, שמאפשרת למאזין לנדוד בקלות וברכות לעולם של יוצר המיקסטייפ. וזה משהו שנניח במיקסטיפ שלי, אי אפשר למצוא. אז כן, אתה מתחבר ללא התנגדות, ולאורך ה 60 דקות האלו, גם אם אתה לא כזה מת על ריצ'ארד תומפסון, אתה מאזין לו בכיף, וגם אם שמעת את she's leaving home מליארד פעמים, אתה שמח לשמוע אותו שוב לטובת השלמת המסע המוזיקלי (או לייתר דיוק- התחלת המסע ברגל ימין).

לגבי שירים ספציפיים שנהנתי מהם במיוחד- אני מניח שג'ו ג'קסון צריך להיות מצויין פה. אם כי, נדמה לי שכבר קיבלתי ממך המלצה עליו בעבר, שלא ממש יישמתי עדיין . אבל עכשיו יש לי מוטיבציה מחודשת. ג'קסון מזכיר לי סוג של קוסטלו , אבל יש לציין שדווקא הקוסטלו במיקס פחות חביב עליי. כן, אני יותר בקטע של השירים האנרגטיים שלו. מה עוד?. רנסנס זה כמובן היילייט עבורי, ג'נסיס התחברו יפה, אפילו שהחיקוי האחד לאחד של קולינס לגבריאל קצת קצת מציק לי (קצת כמו שלשמוע להקות פרוג איטלקיות/גרמנית/איזוטריות שמחקות את ג'נסיס של גבריאל מפריע לי). ספרינגסטין עבד לי נהדר, דילן לצערי הרבה פחות. נזכרתי שבריאן אינו יכול להיות אומן מצויין בזכות עצמו (גם אם באמת שלא השקעתי המון בלהכיר אותו), ונערות האמריקנה ,שאני לא זוכר את שמן, הנעימו לי את הזמן בדרכים. סך הכל, מיקס מעולה כדיסק, גם אם לא מהזן שמושך אותי יותר מדי להכיר אומנים חדשים .

 

[oren29at]

או! הנה מישהו שמבין מוזיקה!

1) לגבי "קטע מאתגר מוזיקלית"- בשביל זה צריך עורך שיאהב קטעים מאתגרים מוזיקלית. ואני, נעבעך, נוטה טיפה לפשטנות. אבל היי- היה אינו, ורנסנס זה סוג של מאתגר (לגבי ג'נסיס- "Supper's Ready" הפסיד ממש בנקודות, ובמקומו קיבלת שיר פופ של להקת פרוג. Sue me).

2) האלבום A Trick of the Tail מוציא מקולינס את ההגשה הטובה ביותר שלו מכל אלבומי שנות השבעים של הלהקה ללא גבריאל. הוא ממש נשמע זמר עם פרסונה עצמאית, ולא העתק חיוור של הזמר העוזב, עם קול חיוור. החל מ 1981 הוא כבר פיתח את פרסונת "פיל קולינס", לטוב ולרע.

3) הגענו לג'ו ג'קסון. ביקשת המלצות מפורטות, נכון? (מה לא?) אז ככה:

- תתחיל עם Look Sharp, אלבום הבכורה מ 1979, פאנק כהלכתו. חשבתי פעם לכתוב ביקורת השוואתית עליו ועל This Year's Model של קוסטלו. אולי גם אממש.

משם קפוץ ל Body and Soul מ 1984 עם שילוב הג'אז/סווינג/ווטאבר. מאתגר מוזיקלית רצית? אז הנה.

אחר כך לך ל Blaze of Glory מ 1989. אקלקטי, אינטליגנטי, מצוין. שיר הנושא אהוב עלי במיוחד, וגם "Nineteen Forever".

- הלאה: אחרי Look Sharp ג'קסון הוציא את I'm the Man שהוא עוד מאותו הדבר פחות או יותר, ואחר כך את Beat Crazy שהבנתי שכולל גם רגאיי (הניח אורן פתיון שמן).

אחר כך מגיע Night and Day מ 1982, חבר של כבוד בכל רשימת "100 אלבומים" שהיא, ובאמת אלבום מצוין (Night and Day הוא העדפה אישית שלי, ומכיוון שאתה כרגע בידיי, אז אין לך ברירה אלא להנהן).

קנח ב Big World, ממנו מגיע השיר שבמיקס. אקלקטי, אינטליגנטי, רענן (כל השירים הוקלטו ישירות לטייפ 2 ערוצים בביצוע חי, ללא תיקונים נוספים).

- לגבי כל מה שעשה ג'קסון אחרי Blaze of Glory- אין לי ממש מושג. אתה לבדך. מיי ד'ה שוורץ בי ווית' יו.

 

[Celluloid Hero]

טוב, זאת יופי של מפת דרכים

אני זוכר רק את you sharp באופן מעורפל כמשהו שהתעניינתי בו בפעם הקודמת. אז אולי אני אנסה גם משהו מהמאוחרים והמאתגרים יותר.

לגבי ג'נסיס, אני מניח שאני די בודד בעניין הזה, אבל אם כבר קולינס, אני מעדיף שירים כמה שיותר פופיים וטיפשיים מהג'נסיס שלו. זה כנראה קשור לתקופה שגדלתי בה, והעובדה שנפלתי על הראש כשהייתי תינוק. אבל החלמתי !

 

[Barmelai]

איי בג טו דיפר

ההגשה הטובה של קולינס הייתה באלבום הזה. משהו שקשור בשילוב של מציאת הקול האישי שלו מצד אחד עם כתיבת שירים שובת לב של הלהקה מצד שני. מיד אחרי האלבום הזה אבד הצד השני.

 

[oren29at]

איי רידיפר יור דיפר

לא במקרה שלושת השירים שהבאת הם בלדות (כלומר- שירים שקטים, לא שירים סיפוריים). השירים והאלבום לקוחים מהתקופה המכונה בפי ג'נסיסולוגים מומחים (כלומר: אני) בשם "תקופת הבלדות".

תחילתה של התקופה כבר עם האלבום A Trick of the Tail, הראשון ללא גבריאל ועם קולינס כסולן. כבר שם בוהקים למרחוק "Entangled", "Ripples" ו "Mad Man Moon". העניין הוא שגם השירים הרוקיים יותר שם מבוצעים נהדר, וקולינס ממש מצוין, הן בהגשה, והן במשחקי תפקידים (הוא אפילו עושה משהו שגבריאל מעולם לא הצליח- מבטא קוקני ב "Robbery, Assault and Battery").

הנסיגה ב Wind and Wuthering בולטת, במיוחד ב "Eleventh Earl of Mar", שיר שהוא סיפור/משחק תפקידים, שבו קולינס, במקום להוביל, נגרר אחרי הביצוע. מאחר והאלבום הזה מצטיין בזכות הקטעים השקטים שבו, קולינס יוצא משם בשלום איכשהו.

And Then They Were Three... הוא אלבום לא אחיד- יש בו שירים טובים לצד שירים זניחים ממש. רוב הזניחים הם שירי הרוק שבאלבום ("Ballad of Big", "Scenes From a Night Dream") והבלדות, כמקובל באותן שנים, מצוינות ("Snowbound" יפה במיוחד). אני מניח שאחרי הרצה כל כך ארוכה, קולינס בהחלט מצא דרך אפקטיבית להגיש בלדות

"תקופת הבלדות" מגיעה עד תחילת שנות השמונים (האלבום Duke), וכוללת גם שירים מצוינים שנשארו מחוץ לאלבומים, רק אלוהים יודע למה.

לגבי כשרון הכתיבה של ג'נסיס- לדעתי גם לאחר 1980 יצאו להם כמה שירים לא רעים. לפעמים היה צריך לחפש עמוק בתוך האלבומים כדי לגלות את זה, וזה כבר ענין של מוטיבציה אישית, טעם אישי, וקבלת החלטות שגויות (או קבלת התקליט ליומולדת 11).

 

[Barmelai]

אז אתה אומר שקולינס הגיע לשיאו כזמר

באלבום הראשון שלו כסולן ומאז חלה ירידה. יכול להיות. אני אוהב את הקונץ של הזנב, אלבום קצת פחות מתלהם מקודמיו אבל עדיין מלא כישרון. הבעיה היחידה בו היא שקולינס מנסה לשכנע את החברים שלו ושאר היקום, שהוא יכול לשיר יותר פיטר גבריאל מגבריאל. קולינס משחק תפקיד, והמאמץ וחוסר האותנטיות ניכרים. מה גם שבגבהים שקולינס הצליח להגיע אליהם בקושי, גבריאל היה רק מתחיל לגוון עם אינטונציות. אם כבר קולינס, אני מעדיף לשמוע אותו עם השירה הטבעית שלו, או טוב מזה, לא לשמוע אותו.
לגבי המבטא הקוקני, אני מניח שהטמנת עקיצה לכיוון אפינג פורסט?

 

[arieltr]

ג'נטלמן, בות' יור דיפר'ז כן בג

פוסט גבריאל, קולינס האולטימטיבי יכול להיות רק זה.
כן כן.

זה כל כך טבעי עליו, פשוט יושב עליו מאה אחוז. בינגו. פאןרוק.
כפפה על היד שזה חייב היה להיות יעודו של קולינס פוסט גבריאל.
אין מה לעשות, לראות את הווידאו הזה ולהשתין במכנסיים מרוב צחוק, במובן החיובי כמובן.
מספיק לראות את ה-50 שניות הראשונות, או ה-20 האחרונות, בשביל לראות שזה פשוט תפור עליו, יותר מכל רצועה דרמתית או בלדיסטית בשלושת האלבומים אחרי גבריאל.

TOUCH THE SCREEN THOUCH THE SCREEN

 

[oren29at]

פאן לו במקסימום

"Jesus He Knows Me" הוא קצה הקרחון, בנאדם!

קודם כל יש את "I Can't Dance", כולל הסתלבטות נפלאה על מייקל ג'קסון בסוף

http://youtu.be/qOyF4hR5GoE

ואם נלך אחורה- יש את הקרנבל של "Illegal Alien"

http://youtu.be/_61hzuGGJX0

ו"Land of Confusion", שמצריך טונות של בטחון עצמי כדי ללעוג לעצמך

http://youtu.be/zU9lv_WqK6k

והפייבוריט שלי: הקליפ של קולינס ל "Don't Lose My Number" שעושה צחוק מקלינט איסטווד, מל גיבסון ("מד מקס"), אלטון ג'ון, פוליס, וקולינס עצמו

http://youtu.be/B7Z-eUmR2bM

 

[arieltr]

אין מה לעשות, תפור על קולינס, הבעות הפנים שלו זה כישרון מולד.

ואם לא, אז זה רק הדבר הזה שקולינס צריך לעשות, עד שהאקט בא ומטיס אותי לשמיים בדקה 6:31.

 

[oren29at]

Fountain of Salmacis רולז

פייבוריט אישי שלי, לא רק מהאלבום הספציפי, אלא מכל תקופת גבריאל.

הכרתי את השיר הזה לראשונה דווקא מהאלבום Three Sides Live, בגירסת הופעה מ 1978 כנראה. כבר אז הוא תפס אותי, ואני חושב שזה אחלה ביצוע, למרות שהגיטרות הן לא של האקט (כמובן), וכנראה שאפילו לא של רת'רפורד, אלא של דריל סטרמר.

והן מצוינות

 

[oren29at]

"I'm breaking the legs of the bastard

that got me framed" (אפינג פורסט אינדיד)

לקולינס של שנות השבעים היה קול רך, והוא שר טוב יותר בטונים הגבוהים. די קלאסי לקולות רקע, או לבלדות. בתחילת שנות השמונים הוא עבר שינוי די משמעותי כזמר, או ליתר דיוק הוסיף עוצמה לטון המרכזי של הקול שלו, מה שלדעתי עשה טוב לקריירת הסולו שלו וגם לג'נסיס כלהקה. מאמצע שנות השמונים הוא התאהב בעצמו, והפך לקלישאת שירה ותיפוף בלתי נלאית.

אני חייב להגיד שאני מופתע מהפרשנות שלך לשירה שלו ב Trick. מאז ומתמיד חשבתי שהוא עושה שם עבודה טובה מאד, ולא מנסה לחקות או להרשים אף אחד. זה גם מתאים יותר לפרסונה שלו, של המתופף שהיה צריך דחיפה מוראלית מאשתו כדי להגיד לחברים שלו "כן, אני חושב שאני יכול לשיר את השירים האלה", ושרצה לחזור לתופים ולהמשיך לחפש זמר ללהקה אחרי האלבום.

אולי ההבדלים בינינו נובעים מהזמן שבו כל אחד מאיתנו רכש את האלבום? אני מניח שאצלך זה היה בזמן אמת, כחלק מרצף אלבומי הלהקה. עבורי, A Trick of the Tail היה תקליט ג'נסיס השלישי שלי (אחרי האלבום נטול השם ו Invisible Touch שנרכשו, מן הסתם, כשיצאו). הוא נבחר באקראי מתוך ערימה של תקליטי ג'נסיס מוזלים בפיקדילי ז"ל, ולא היה לי מושג על מיקומו באבולוציה של הלהקה.

אני כן זוכר שהמוזיקה תיסכלה אותי בהתחלה עד דמעות- היא היתה מסובכת מדי וארוכה מדי לאזניים שלי. לקח לי זמן להתאהב, ואולי מכאן נובעת הפרוטקציה שאני עושה לאלבום הזה.