מה שאתה אומה כאן הוא בעליל לא סביר
בסדר או לא בסדר, מוזר או לא מוזר, סביר או לא סביר, כל אלה הם שיפוטים שבני אדם מחילים על מעשים כאלה ואחרים, וכמו כל השיפוטים הם בהכרח סובייקטיביים ותלויי הקשר. בסדר או לא בסדר - מאיזו בחינה? סביר או לא סביר - על פי איזה קריטריון? אין בנמצא קריטריון לוגי, תבוני, אובייקטיבי שעל פיו ניתן לקבוע מה בסדר ומה לא סביר. זה לא מתימטיקה ולא לוגיקה.
מכיון שאנו דנים כאן במעשים, הדעת מחייבת שכל מעשה ישפט על פי התכלית שאליה הוא מכוון. אם המעשה משיג את תכליתו או למצער מקרב אליה - הרי הוא סביר. אם הוא מרחיק מן התכלית - הרי שאינו סביר. חילוקי הדעות בעניין המילה אינן מוסבות על השאלה אם היא מעשה סביר או לא, אלא על התכליות שאליהן הוא מכוון. על הרעיון הזה עומד יפה משה מאיר בתגובתו. יש המתנגדים למילה מכיון שהם רוצים בשלמות הגוף של בנם, ועל כן ההמנעות מן המילה היא מעשה סביר ביחס לתכלית זו. וכנגדם תכליתו של משה מאיר היא דווקא לפצוע את גופו של בנו ולפגוע בשלמותו, באשר הפצע הזה יוצר זהות, ובאשר הפצע הזה מרסן את יצר ההיבריס של האדם, שהוא לדעת משה מאיר עניין מסוכן. מבחינת התכלית הזאת, המילה היא מעשה סביר ובסדר וממש לא מוזר. מתנגדים אחרים רוצים לחסוך מבנם כאבים ככל הניתן, ומבחינה זו המילה המכאיבה היא מעשה בלתי סביר. אבל משה מאיר רוצה להכאיב לבנו, כיון שהוא רואה בזה דרך חינוכית ראויה, ומעשה המילה מקרב לתכלית הזאת דווקא משום שהוא אכן מכאיב, ולכן הוא בהחלט מעשה סביר.
באשר לתכליות עצמן, עליהן אי אפשר כלל להחיל את המושגים האלה של סביר או מוזר, משום שאין שום קריטריון שעל פיו ניתן לשפוט אותן ככאלה או כהיפוכן. שהרי אמרנו הכל הולך לפי הכוונה, ואם אתה בא לשפוט את הכוונה אתה צריך לכוונה אחרת, כביכול כוונה מדרג שני, שעל פיו תשפוט את הכוונה הראשונה. אבל כוונה כזאת מדרג שני איננה קיימת, שאם היא קיימת אז היא הכוונה ולא זו הקודמת. בקיצור, כל מי שאנו רואים מיעוט שכלו, שאינו מבין זה השיעור, והוא מבקש לתכלית "תכלית" אחרת – אנו משיבים לו כסכלותו, כמו שנאמר "ענה כסיל כאולתו".
אלא שכל הנימוקים וכל ההסברים וכל המילים היפות גם של תומר פרסיקו וגם של משה מאיר נופלים נפילה גדולה משעה שאנו נזכרים כי כל הנאמר בהם אינו אמור אלא על הזכרים, ואילו הנקבות זוכות כאן להדרה טוטאלית. וכי רק הזכרים נזקקים לזהות? רק הזכרים נזקקים לאהבה? רק הזכרים ראויים לכלי החינוכי הגדול הזה המכונה כאב? למה לא נטיל צלקת טובה גם בגופן של בנותינו? למה לא נכניס גם את בנותינו בבריתו של אברהם אבינו? למה נמנע מבנותינו את החכמה הצפונה בעברו האחר של הנהר? רק בנינו ראויים לברכת האל?
מכל הטעמים הטובים האלה, אני דורש ותובע הנהגת מילה גם לבנות.
