בעברית המדוברת בארצנו
"תביא הוכחה" משמעותה תגיד מה שאתה רוצה, תשיר, תרקוד ותעשה פנטומימה, אני לא עומד לקבל את דבריך. בעיניני לשון אין הוכחה יש רק השערה סבירה. אין לי שום תורה אני רק חושב לפעמים באופן אינטואיטיבי-נאיבי וזה עובד (עבורי) מצוין כי השפה בעצמה הרי היא כל כולה אינטואיטיבית-נאיבית. אני נזכר שהיתי עוזר לאמי לתלות את הכביסה (הרבה לפני היות המייבש החשמלי) בעזרת, מה שקראנו אז מקלות כביסה. אני הייתי שולה את המקלות מהסל ומגיש לה אותן והיא היתה תולה את הכביסה על החוט. העקרון של הכלי הקטן, אבל החכם הזה, הוא ממש העקרון של תפיסת הכביסה בשתי אצבעות, עם קפיץ עבור השריר. כשגדלתי קצת והתחלתי להתעניין במבנה המחוכם של הלשון העברית שמתי לב ששרשי השפה (לענין זה עברית וארמית הן אותה שפה) באים בקבוצות גדולות של שרשים בעלי משמעות קרובה. הסחת המשמעות בתוך הקבוצה מושגת על ידי "חילוף" של עיצורים "קרובים", למשל צ-ט כמו בזוגות נטר-נצר, טבר-צבר, חלט-חלץ וכולי וכולי. שמתי גם לב שהאותיות א, ע הן תוספות משניות. כך שכשראיתי פה את השרש אטב מיד אמרתי לעצמי ציפלך אֲטַב (כך נדמה לי לפי בן-יהודה) הרי זה כמין אצבע של עץ. חוץ מזה, אמרתי, השרש אטב הרי הוא לא אסופי, הוא לא בא משום מקום, יש לו קרובים. מי הוא קרובו הקרוב של אטב, כמובן אצב, והכל בא על מקומו בשלום. כמובן שאטרתי את שפתי ונצרתי את לשוני ולא אמרתי את כל זה שלא להבהיל את השואל (ולהמנע מ"אש ידידותית"). הסתפקתי בהערה שאטב זה מעין אצבע. את השאר השארתי לו להבין מעצמו, מתוך הנחה שהוא בעל תבונה. בכל מקרה, גם בן-יהודה וגם יסטרוב משערים שאטבא הוא מין קפיץ טבעתי, או אצבע קפיצית, להדק בו דפים או לוחות כמו אותו "אטבא דסיפרי" המוזכר במסכת מנחות דף לב, א.