נצל"ש
יש לי חברה שלה אני קוראת "הפרוייקט שלי", היא פרוייקט הג'וס ווידון שלי. היא ראתה כמה פרקים מפיירפלי(הלוואי שהייתה לי את כל הסדרה הנפלאה, אבל אין לי), ואת באפי היא התחילה ממש מההתחלה, וגמרה, מייד אח"כ היא התחילה לראות אנג'ל. מי מכם שניסו למכר חברים וחברות מבינים את ההרגשה המספקת הזו, את ההתרגשות שהרגשתי כשהיא מתחילה להתלהב, ולצחוק בפרק ולהיות עצובה במשך שבוע על שאנג'ל וויתר על קונור בסוף עונה 4. כל הדברים הכיפיים האלה שקורים כשאתה כאילו מתחיל לחוות את כל הסדרה מההתחלה, אבל מעביר את החוויה גם למישהו אחר. את כל העולם הנפלא הזה, שהיא לומדת לאהוב ולהזדהות עמו. למזלי, מצאתי לי חברות שהתעניינו גם הן בסדרה וחלקן אפילו צפו בקביעות, ולא להרבה מאיתנו יש כאלו בביה"ס, אז זה היה ממש נחמד. אבל לפעמים זה לא כל כך נחמד. לפעמים אותן חברות שראו כבר את "אנג'ל" מסתיים(מסתיים או מסתיימת?), כבר יודעות הכל. את כל הטרגדיה ויודעות בדיוק מספיק כדי להרוס צפייה ראשונה. אבל היום דיברתי איתה, היא אמורה לבוא אליי ביום חמישי, יש לה רק עוד כמה פרקים לראות עד שתסיים את אנג'ל, ואת כלל החוויה שרציתי להעניק לה. היום דיברתי איתה והיא אמרה שחברה משותפת שלנו דיברה איתה ובטעות פלטה את הדברים. פרד מתה. ווסלי מת. so much for the surprise, אבל לא רק ההפתעה. הכאב, הפתאומיות, הטרגדיה שמרגישים כשלא יודעים כזה יבוא, שזה כאן, שזה קורה. אז היא לא נשמעה מבואסת יותר מדיי, אבל בכל זאת... אני זאת שהבאתי לה את זה, את הכל. אני מרגישה כאילו זה כשל בתפקיד שלי, שלא עשיתי את העבודה כמו שצריך. אבל זו לא אשמתי, זו פשוט דרכו של העולם. אי אפשר לקבל הכל, אני יודעת את זה, אבל זה מה שרציתי להביא לה. הכל. את החיים שלי, שיהיו חלק משלה. גם אם רק חלק, זה מספיק. אבל אני אראה איתה את הכמה פרקים האחרונים שנותרו לה, ואהנה. אשמח שלפחות החוויה הזו נותרה לה. סגירת המעגל שהתחלתי איתה לפני שנתיים. זה הסוף, חברים. מיה.