רגע רגע רגע....
אני חושב שכשלת בלהבין את הסיבה להתעקשות הזאת. אין מדובר כאן בפלצנות אישית. מדובר בהבדל שבין אמנות לבין חובבנות ותרבות ה"אינסטנט". בתור אדם שעוסק בתאטרון מהכיוון האמנותי שלו, כואב לי לראות את ההוזלה שנעשית לו יום-יום, כדי לספק איזה יצר מצליחנות או רצון להתפרסם. קראי לזה פלצנות, אבל אני רואה לעצמי חובה להדגיש בתוקף לאדם שבא לעשות מונולוג, שאם הוא רוצה לחפף - זה לא תאטרון. אנשים שבאים הנה כדי לבקש מידע על מחזה בלי לקרוא אותו ובלי כוונה לקרוא אותו מעוררים בי כעס (וכן, ערב לפני הופעה/אודישן, לשאול שאלה בפורום על המחזה מעידה על חוסר כוונה להשקיע בעניין כמות מחשבה מינימאלית). אני אוהב את התחום שבו אני עוסק ואני לא מוכן לראות את תרבות ה'חפיף' הזאת משתלטת גם עליו. אז עם כל הרצון הטוב שלי לעזור לאדם שמבקש עזרה, אני לא אעזור לו בתחום הזה, ויתרה מכך - אני אבהיר לו שוב ושוב שמה שהוא עושה זאת הוזלה של מקצוע. ה"התנשאות" וה"פלצנות" הזאת שאת מדברת עליה היא לא פחות מעמידה על עקרונות. והסיבה שאני מדגיש את העקרונות האלו בהודעות שלי [ובמקרה הזה - צול עשה זאת] היא שאני לא מוכן לוותר עליהם לטובת תרבות "חפיף" שכזאת, שבין השאר מציגה את העמידה על העקרונות בתחום כמניאקיות מתנשאת ופלצנית. אז כן, אני מניאק מתנשא ופלצן. אולי אחד האחרונים שבהם. ולצערי אין מספיק כמוני כדי להעלות על נס כמה עקרונות שאולי היו משמרים משהו במדינה הזאת מפני האפסיות שמתפשטת בה מכל כיוון. איכשהו, בחברה שבה אנחנו חיים היום, אנשים שלא מוכנים לוותר על עקרונות הם ה"כבדים" ה"מתנשאים" וה"פלצנים". אבל עולה השאלה - איזה תארים אפשר לתת לאלו שמקדשים את הוותרנות?
