המורה

[לירון מילוא קרב מגע]

המורה

"ברגע שגמלה בליבי ההחלטה ללמוד אומנות לחימה החילותי לחפש אחר מקום אימונים מתאים... (מדובר בשנת 1968 ובארץ מספר מצומצם של מורים) וכך עשיתי לי רשימה שאספתי מתוך שיחה עם חברים, מכרים ואנשים איתם שוחחתי בעניין... והנה בלכתי יום אחד בבוקר לבדוק מקום קיומו של בית ספר שאת כתובתו מסר לי חבר, עברתי על דרך המקרה ליד מעודון שעל דלתו היה רשום קרב מגע. עצרתי, עמדתי בחוץ והעפתי מבטים מהופנטים בילדים שהתאמנו.... לאחר זמן מה החלטתי לעזור עוז ונכנסתי פנימה למשרד והוסבר לי שהמורה עסוק כרגע במתן שיעור והוזמנתי לשבת על הספסל לצפות... השיעור הועבר על ידי אדם כב שישים שנע על המזרון בקלילות מדהימה, דיבר והסביר את התרילים בשלווה ובשקט מדהימים, למן אותו רגע החלטתי שהוא יהיה זה שאצלו אשתלם בלימוד אומנות לחימה... ונהפכתי לתלמידו בלב ובנפש. לרבים מתלמידיו שימש מעבר למורה, לוחם, ואיש קרב מגע, ם אב ואם, לא תמיד רוחניים בלבד....." (מדברי ירון ליכטנשטיין, מנהל ביה"ס לקרב מגע "בוקאן", על מורו אימי שדה אור ז"ל, אבי תורת הקרב מגע). כיצד את רואים את המדריך שלכם? והאם השתנו פני הדברים לגבי דרך הסתכלות החניך על מדריכו/מורו?

 

[לירון מילוא קרב מגע]

הקפצה

 

[מיתר נדיר]

מה, אף אחד לא רוצה לדבר על זה?

טוב, אז אני. מאד נוגע לליבי הקטע שציטטת, כי יש בו דמיון רב לאיך שאני מצאתי את המורה שלי. סתם הלכנו לנו, שלושה חברים, לחפש איזה משהו בתחום. לא ידענו כלום מכלום. מישהו שמע על איזה מורה לאייקידו. מה זה אייקידו? אומנות לחימה הגנתית מאד (מצוין), עם קצת כלי נשק (אחלה!) בלי קרבות (נהדר !!!). טוב, אמרנו, נלך לראות. הלכנו לראות, וברגע שראיתי איך האיש הזה זז, היה לי ברור שאין לי מה לחפש במקומות אחרים. מה היחס שלי אליו כיום? אחרי שכבר עברתי (שלא מרצוני) כמה מורים אחרים, אני רק יכולה להסתכל אחורה ולהגיד שהיה לי הרבה הרבה מזל שמצאתי בנסיון ראשון בן אדם שלא רק שהוא אמן לחימה מן המעולים בארץ (לפחות באייקידו), אלא הוא בן-אנוש מדהים, מופת אמיתי לענווה, ועוד כמה סופרלטיבים שאני מתקשה למצוא להם מילים מדוייקות. יחסי מורה-תלמיד הם מן היחסים הכי חזקים והכי חשובים שיכולים להיות לבן-אדם בחייו, ועם כל ההסתייגות שלי מן הפתגם המזרחי האומר שעדיף לחפש עשר שנים את המורה הנכון מאשר ללמוד אותן עשר שנים אצל המורה הלא נכון, הרי שחווית הלמידה ואיכות הנלמד נפגעים מאד אם יחסים כאלה, של "להיות תלמידו בלב ובנפש" אינם מתקיימים. לדעתי.

 

[שי רגב]

המורה השלישי (...) שלי.

טוב, לאור הבקשה של מיתר, החלטתי לחרוג ולספר דווקא על המורה השלישי שלי: לאחר כ- 10 שנים של אימון במקום מסויים, שהיה לי כבית ומשפחה, ולאחר שעברתי דירה ועבודה, והתחלתי ללמוד באוניברסיטה רחוקה, ניכנעתי לקשיי החיים (מחוץ לבית מ- 5 בבוקר עד 11 בלילה וא"כ לשבת וללמוד...) החלטתי להתחיל לחפש דוג´ו/מקום אימון קרוב יותר לבית. מחיפושים, הסתבר שג´ו-ג´יטסו אין בסביבה, כך שניאלץ "להתפשר". במיקרה, יצא לי לדבר עם אדם (אז כבן 60) שסיפר לי שאחיו הגדול (!) עסק בג´ודו והיום הוא כבר "בתחום הרוחני" ומכיוון שמזה זמן, סיקרן וריתק אותי "התחום הרוחני/פילוסופי" של אמנויות הלחימה - הלכתי לאימון. מה אני יגיד? נו... זה היה ג´ודו ע-ד-י-ן (ממש לא דומה ל-"כסח" ולמהירות אליהן הורגלתי במועדון הקודם), רך, "ג´ודו של זקנים" הגדיר זאת א"כ חבר מהמועדון הקודם שראה את האימון. אבל מה? זה היה קרוב לבית וזה היה הדבר היחיד שהיה לי. אז המשכתי. עם הזמן, הרגשתי שמשתנה כל התפיסה שלי: "הג´ודו הרך" התגלה כבעל עוצמות וסגולות לחימתיות-פונקציונאליות העולות בהרבה על הג´ו-ג´יטסו המהיר, השוצף (אך הזורם) בו עסקתי קודם. התחלתי להפנים את עוצמת הרכות, את הלחימה "הבאה מאהבה", את הסגולות של ה(כאילו) "כניעה" ליריב, אך בו-בזמן כניסה לתרגיל נגד "בלתי נראה" ובעיקר - "בלתי מורגש", התחלתי להבין את סגולות ה-"זאזן", חוכמת ושלוות ה-"זן". ובעיקר - למדתי לאהוב את דני ווקסמן.