המורה
"הלו?" ניסיתי להשמע עירנית עד כמה שניתן למרות שהצלצול קרע אותי מתוך שנתי העמוקה.
זו שעת בין ערביים ועדיין לא התרגלתי לבריזות החמות של אילת כמו חצי הרדמה לפילים עוד לפני שהלילה מגיע. היום הארוך שביליתי על שפת הבריכה גבה את מחירו והפיל אותי לשנת צהריים מתוקה על ספת הבד הקרירה במרפסת של חברתי אלי. מצמצתי חזק בניסיון לפקס את הראייה. אלי יצאה לקניות לפני שעתיים וטרם חזרה כך זה נראה.
"זה טל.. מהבריכה... הממ..השארת לי טלפון" הוא נשמע לרגע מהוסס, קולו שברירי יחסית לחזות המחוספסת שלו, אך עם זאת עמוק ומלטף. "אני יודעת מי אתה" קטעתי אותו בחדות וגל מחשמל שטף את גופי מהקודקוד ועד לרגליים. התמונה של צדודית גופו יושב בעמדת המציל, זרועותיו שריריות וחזקות בדיוק למידותיו, צבע עורו כמו קרמל נמס מבריק באורה של השמש וגורם לי ללקק את שפתיי. אני במבוכה שאני מגלה שאני עושה זאת גם עכשיו. שתיקה מביכה. "מה קורה?" שאלתי בניסיון להפיג את המתח. "הממ...הכל טוב" נשמע חיוך מהקו השני ואני מדמיינת את שורת הפנינים בפיו מתגלה וזוהרת בניגוד נוחלט לעורו השזוף והמבריק, משלימה בבוהק שלה נצנוץ הזיפים שעל פניו.גרררר. "תשמעי, אני לא רוצה להביך אותך או משהו כזה אבל... בת כמה את? כי אני באופן עקרוני לא יוצא עם בחורות צעירות". שיט, קטע לי את כל הפנטזיה. מה אני אגיד לו עכשיו? שאני בת 18 ויום, לא התנשקה, לא התחבקה, לא עשתה אהבה? הרי השארתי שברים של משפחה, נהרות של דמעות וכאבי לב, עזבתי הכל ובאתי לאילת לקיץ אחד כדי להיות דמות בסרט אחר ואני כל כך רוצה להיות אחרת, אני חייבת להיות מישהי אחרת. להתנתק מהילדה הטובה והממושמעת, מהמחוננת עם הציונים הגבוהים שלא הבריזה אף פעם, שתמיד עשתה מה שמצופה ממנה והחיים סטרו לה בפנים. עכשיו זה תורי לקחת, עכשיו אני אחיה את הפנטזיה. זהו זה. לקחתי נשימה עמוקה ויכולתי להרגיש איך הלב שלי חדל מלפעום, מחזיק בדם שאצר ומתרחב, מתכווץ ושוב מתרחב- הזמן אוזל- זה עכשיו או אף פעם.
"שנינו יודעים מה אנחנו רוצים ושנינו רוצים את אותו הדבר". פיוווו. הלב שלי חזר לפעום בחוזקה עד כדי כך שחששתי שהוא שומע את הלמותיו מבעד לשפופרת. אל תסגיר אותי לב יקר, עברנו רבות ביחד ואני ארפא אותך עכשיו.
"..אוקיי...אז..." כל כך חמוד וכל כך תמים, לא מבין מאיפה נפלה עליו הכנות הזו. "כן טל?" שאלתי בתמימות מעושה. "לאסוף אותך בתשע"? הוא שאל וכאילו היה חסר רק שיוסיף "המפקדת" בסוף השאלה.
"בתשע".
המים החמים מדי הקיפו את כולי ומילאו את האמבטיה בעננים לבנים וריחניים. שפכתי לתוך כף ידי מעט סבון נוזלי בריח קוקוס ווניל, האהוב עליי, והתחלתי לעסות את עורי. תחילה נמרצות בטקס ניקיון שגרתי אבל אז לפתע, קצב הידיים השתנה והפך משפשוף לעיסוי עדין. דמיינתי אותו, את הגבר המנוסה בוודאי הזה, שעוד מעט יהיה קרוב אליי, וכיצד הייתי רוצה שיגע בי. קצף סמיך ובועתי כיסה את גופי ואני קצת שמחתי ממבוכה שאני לא אראה מה שידיי עושות. עצמתי עיניים והתחלתי ללטף את הבטן, תחילה בעיגולים מנחמים סביב הטבור, אחר כך הידיים התחילו לפעול מעצמן, עולות למעלה, רק קצות האצבעות נוגעות-לא נוגעות. כל יד חופנת שד ואני חשה בכובד משקלם של שדיי, פתאום שמתי לב עד כמה הם מלאים ורכים, מעסה אותם כפי שהייתי רוצה שהוא יגע בהם. הפטמות כבר זקורות ובולטות, רגישות למגע אצבעותיי אבל אני תופסת את הפטמות בין האגודלים לאצבעות, לוחצת קלות ומושכת, שוב לוחצת, מעסה ומושכת. פתאום, מעצמה, יד ימין גולשת לאט במורד הבטן, משתהה לרגע ואז ממשיכה למטה, אל בין הירכיים, מעבירה אצבע רטובה בחריץ החלק ופתאום נפלטת לי אנקה חלושה. "מיה?!" שיט! שיט! שיט! אלי חזרה ודווקא באמצע המשחק המקדים לערב החשוב בחיי! פתאום הרגשתי כמו בלון שיצא לו כל האוויר והוא זרוק עכשיו באיזו פינה מתבייש בריקנותו. אוף. מה השעה? שיט! יש לי עשר דקות, לא שמתי לב לשעון בזמן המשחק עצמי שהוציא אותי מריכוז שלי בעצמי!
"אני יוצאת" צעקתי לה ברוגז. אחרי ניגוב מדויק, מרחתי קרם גוף יוקרתי בניחוח קוקוס-וניל כמובן, ייבשתי את השיער שלמרבה הפלא באילת מסתדר לי פלאים והופ לאיפור-5-דקות, שזו טכניקה שאימצתי לעצמי בזמנים לחוצים כשחשוב להראות מתוקתקת: מייקאפ, ברונזר עם נגיעות קלות בעיניים, מסקרה וקצת וזלין בטעם דובדבן, שנותן קצת צבע וגם טעם.
"ולאן את הולכת, גבירתי"? שאלה אותי אלי בחיוך ממזרי, כשהיא בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש. "מה את אומרת על השמלה?" שאלתי בחוסר בטחון תוך שאני מותחת את שיפוליה למטה כל הזמן. "אם הייתי גבר, ממי, מזמן הייתי עושה אותך!" היא קרצה תוך שהיא מוזגת לשתינו יין לבן קר. "את בטוחה? אני לא רגילה לשמלות מיני. מילא שהיא צמודה אבל מפחדת שזה יותר מדי..." ניסיתי אולי בכל זאת היא תניא ואתי מהשטות הזו שאני הולכת לעשות. הרי כל בחורה שפויה בדעתה חולמת שהפעם הראשונה שלה תהיה עם אהבת חייה, במיטת וורדים ושושנים, אחרי שיצאו שנתיים וחצי ונשבעו אמונים זו לזו תחת עץ עבות שעליו חרוט לב וראשי התיבות של שמם. ואני? במערבולת נוראית של החיים ומה שחשוב לי כרגע זה..זה...סקס. שיט, אפילו קשה לי לחשוב על המילה הזו. "את יפהפייה, מיה! תנצלי את השנים היפות שלך. כשתגיעי לגיל 30 כמוני, עם 3 ילדים, גרושה- לא יהיו לך הרבה הזדמנויות כאלו." ולרגע נחמץ ליבי, עליה, על האישה היפה והגאה שעמדה מולי, שתמיד נראית לי הסלע הכי איתן בעולם כולו אבל בעצם גם בה ישנם סדקים של החיים. "לחיים!" היא הושיטה לי את הגביע שלה, הקשנו פעמיים ובלעתי את הנוזל הקר והמריר בבת אחת. מיץ אומץ.
סגרתי אחריי את הדלת וקרצתי לאלי עם חצי חיוך, כמו שהיא תמיד מחייכת אליי. נשמתי שוב נשימה עמוקה וירדתי בזהירות במדרגות, בכל זאת, עקבי סטילטו הם לא הדבר הכי בטוח כשמדובר במדרגות. הגעתי לכניסה לבניין וכבר שמעתי רעש מוזר, נהמה כזו, שהולכת ומתגברת. לא, זה לא יכול להיות, אני לא מוכנה לזה נפשית אבל כן, הוא הגיע רכוב על אופנוע ולא אחד כזה של שליחי פיצה אלא על מפלצת חדישה כזו, עם מדבקות של להבות וגלגלים ענקיים שהוא ישב עליו הוא נראה חלק מהאופנוע עצמו, גוף אחד. ככל שהתקדמתי בזהירות לכיוונו, הלב שלי פעם חזק יותר, הנשימות שלי הואצו והרגשתי צמרמורת לאורך כל גבי. הוא הסיר את הקסדה מעל לראשו והביט בי מופתע.
"הלו?" ניסיתי להשמע עירנית עד כמה שניתן למרות שהצלצול קרע אותי מתוך שנתי העמוקה.
זו שעת בין ערביים ועדיין לא התרגלתי לבריזות החמות של אילת כמו חצי הרדמה לפילים עוד לפני שהלילה מגיע. היום הארוך שביליתי על שפת הבריכה גבה את מחירו והפיל אותי לשנת צהריים מתוקה על ספת הבד הקרירה במרפסת של חברתי אלי. מצמצתי חזק בניסיון לפקס את הראייה. אלי יצאה לקניות לפני שעתיים וטרם חזרה כך זה נראה.
"זה טל.. מהבריכה... הממ..השארת לי טלפון" הוא נשמע לרגע מהוסס, קולו שברירי יחסית לחזות המחוספסת שלו, אך עם זאת עמוק ומלטף. "אני יודעת מי אתה" קטעתי אותו בחדות וגל מחשמל שטף את גופי מהקודקוד ועד לרגליים. התמונה של צדודית גופו יושב בעמדת המציל, זרועותיו שריריות וחזקות בדיוק למידותיו, צבע עורו כמו קרמל נמס מבריק באורה של השמש וגורם לי ללקק את שפתיי. אני במבוכה שאני מגלה שאני עושה זאת גם עכשיו. שתיקה מביכה. "מה קורה?" שאלתי בניסיון להפיג את המתח. "הממ...הכל טוב" נשמע חיוך מהקו השני ואני מדמיינת את שורת הפנינים בפיו מתגלה וזוהרת בניגוד נוחלט לעורו השזוף והמבריק, משלימה בבוהק שלה נצנוץ הזיפים שעל פניו.גרררר. "תשמעי, אני לא רוצה להביך אותך או משהו כזה אבל... בת כמה את? כי אני באופן עקרוני לא יוצא עם בחורות צעירות". שיט, קטע לי את כל הפנטזיה. מה אני אגיד לו עכשיו? שאני בת 18 ויום, לא התנשקה, לא התחבקה, לא עשתה אהבה? הרי השארתי שברים של משפחה, נהרות של דמעות וכאבי לב, עזבתי הכל ובאתי לאילת לקיץ אחד כדי להיות דמות בסרט אחר ואני כל כך רוצה להיות אחרת, אני חייבת להיות מישהי אחרת. להתנתק מהילדה הטובה והממושמעת, מהמחוננת עם הציונים הגבוהים שלא הבריזה אף פעם, שתמיד עשתה מה שמצופה ממנה והחיים סטרו לה בפנים. עכשיו זה תורי לקחת, עכשיו אני אחיה את הפנטזיה. זהו זה. לקחתי נשימה עמוקה ויכולתי להרגיש איך הלב שלי חדל מלפעום, מחזיק בדם שאצר ומתרחב, מתכווץ ושוב מתרחב- הזמן אוזל- זה עכשיו או אף פעם.
"שנינו יודעים מה אנחנו רוצים ושנינו רוצים את אותו הדבר". פיוווו. הלב שלי חזר לפעום בחוזקה עד כדי כך שחששתי שהוא שומע את הלמותיו מבעד לשפופרת. אל תסגיר אותי לב יקר, עברנו רבות ביחד ואני ארפא אותך עכשיו.
"..אוקיי...אז..." כל כך חמוד וכל כך תמים, לא מבין מאיפה נפלה עליו הכנות הזו. "כן טל?" שאלתי בתמימות מעושה. "לאסוף אותך בתשע"? הוא שאל וכאילו היה חסר רק שיוסיף "המפקדת" בסוף השאלה.
"בתשע".
המים החמים מדי הקיפו את כולי ומילאו את האמבטיה בעננים לבנים וריחניים. שפכתי לתוך כף ידי מעט סבון נוזלי בריח קוקוס ווניל, האהוב עליי, והתחלתי לעסות את עורי. תחילה נמרצות בטקס ניקיון שגרתי אבל אז לפתע, קצב הידיים השתנה והפך משפשוף לעיסוי עדין. דמיינתי אותו, את הגבר המנוסה בוודאי הזה, שעוד מעט יהיה קרוב אליי, וכיצד הייתי רוצה שיגע בי. קצף סמיך ובועתי כיסה את גופי ואני קצת שמחתי ממבוכה שאני לא אראה מה שידיי עושות. עצמתי עיניים והתחלתי ללטף את הבטן, תחילה בעיגולים מנחמים סביב הטבור, אחר כך הידיים התחילו לפעול מעצמן, עולות למעלה, רק קצות האצבעות נוגעות-לא נוגעות. כל יד חופנת שד ואני חשה בכובד משקלם של שדיי, פתאום שמתי לב עד כמה הם מלאים ורכים, מעסה אותם כפי שהייתי רוצה שהוא יגע בהם. הפטמות כבר זקורות ובולטות, רגישות למגע אצבעותיי אבל אני תופסת את הפטמות בין האגודלים לאצבעות, לוחצת קלות ומושכת, שוב לוחצת, מעסה ומושכת. פתאום, מעצמה, יד ימין גולשת לאט במורד הבטן, משתהה לרגע ואז ממשיכה למטה, אל בין הירכיים, מעבירה אצבע רטובה בחריץ החלק ופתאום נפלטת לי אנקה חלושה. "מיה?!" שיט! שיט! שיט! אלי חזרה ודווקא באמצע המשחק המקדים לערב החשוב בחיי! פתאום הרגשתי כמו בלון שיצא לו כל האוויר והוא זרוק עכשיו באיזו פינה מתבייש בריקנותו. אוף. מה השעה? שיט! יש לי עשר דקות, לא שמתי לב לשעון בזמן המשחק עצמי שהוציא אותי מריכוז שלי בעצמי!
"אני יוצאת" צעקתי לה ברוגז. אחרי ניגוב מדויק, מרחתי קרם גוף יוקרתי בניחוח קוקוס-וניל כמובן, ייבשתי את השיער שלמרבה הפלא באילת מסתדר לי פלאים והופ לאיפור-5-דקות, שזו טכניקה שאימצתי לעצמי בזמנים לחוצים כשחשוב להראות מתוקתקת: מייקאפ, ברונזר עם נגיעות קלות בעיניים, מסקרה וקצת וזלין בטעם דובדבן, שנותן קצת צבע וגם טעם.
"ולאן את הולכת, גבירתי"? שאלה אותי אלי בחיוך ממזרי, כשהיא בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש. "מה את אומרת על השמלה?" שאלתי בחוסר בטחון תוך שאני מותחת את שיפוליה למטה כל הזמן. "אם הייתי גבר, ממי, מזמן הייתי עושה אותך!" היא קרצה תוך שהיא מוזגת לשתינו יין לבן קר. "את בטוחה? אני לא רגילה לשמלות מיני. מילא שהיא צמודה אבל מפחדת שזה יותר מדי..." ניסיתי אולי בכל זאת היא תניא ואתי מהשטות הזו שאני הולכת לעשות. הרי כל בחורה שפויה בדעתה חולמת שהפעם הראשונה שלה תהיה עם אהבת חייה, במיטת וורדים ושושנים, אחרי שיצאו שנתיים וחצי ונשבעו אמונים זו לזו תחת עץ עבות שעליו חרוט לב וראשי התיבות של שמם. ואני? במערבולת נוראית של החיים ומה שחשוב לי כרגע זה..זה...סקס. שיט, אפילו קשה לי לחשוב על המילה הזו. "את יפהפייה, מיה! תנצלי את השנים היפות שלך. כשתגיעי לגיל 30 כמוני, עם 3 ילדים, גרושה- לא יהיו לך הרבה הזדמנויות כאלו." ולרגע נחמץ ליבי, עליה, על האישה היפה והגאה שעמדה מולי, שתמיד נראית לי הסלע הכי איתן בעולם כולו אבל בעצם גם בה ישנם סדקים של החיים. "לחיים!" היא הושיטה לי את הגביע שלה, הקשנו פעמיים ובלעתי את הנוזל הקר והמריר בבת אחת. מיץ אומץ.
סגרתי אחריי את הדלת וקרצתי לאלי עם חצי חיוך, כמו שהיא תמיד מחייכת אליי. נשמתי שוב נשימה עמוקה וירדתי בזהירות במדרגות, בכל זאת, עקבי סטילטו הם לא הדבר הכי בטוח כשמדובר במדרגות. הגעתי לכניסה לבניין וכבר שמעתי רעש מוזר, נהמה כזו, שהולכת ומתגברת. לא, זה לא יכול להיות, אני לא מוכנה לזה נפשית אבל כן, הוא הגיע רכוב על אופנוע ולא אחד כזה של שליחי פיצה אלא על מפלצת חדישה כזו, עם מדבקות של להבות וגלגלים ענקיים שהוא ישב עליו הוא נראה חלק מהאופנוע עצמו, גוף אחד. ככל שהתקדמתי בזהירות לכיוונו, הלב שלי פעם חזק יותר, הנשימות שלי הואצו והרגשתי צמרמורת לאורך כל גבי. הוא הסיר את הקסדה מעל לראשו והביט בי מופתע.
