המורה לפסיכולוגיה
"היא לסבית" אני אומרת לקורין בשעה שאנחנו מתקדמות לכיוון התחנה שמחוץ לבית הספר, היא מסתכלת עלי, מחייכת כמו תמיד "חלי היא נשואה וחוץ מזה היא המורה שלך", אני מסתכלת עליי נראה לי שקצת עיקמתי את הפנים, לא בדיוק הבנתי את הקשר בין הדברים "מה זה קשור, זה לא סותר את הדברים, כבר היו מקרים כאלה. עזבי את זה שהיא נשואה- איך תסבירי את העובדה שהיא כל כך נחמדה אליי וכל פעם מזמינה אותי לשעת דיאלוג רק כדי שאני אספר לה את 'קורות חיי' כמו שהיא קוראת לזה?" אני שואלת אחרי שהרצתי בראשי את השיחות עם יעל. קורין שותקת, כבר הגענו לתחנה, ראבק אין טרמפים אולי נתקדם... "בטח היא לוקחת אותך בתור פרוייקט, עושה עלייך ניסוי כלשהו- אחרי הכל יעל מורה לפסיכולוגיה" היא קטעה את מחשבותי והמשיכה "מה?! תחשבי על זה, את הילדה המופרעת והמתוסבכת כביכול והיא המורה שמיישמת את מה שהיא למדה באוניברסיטה... וואלה סיפור הצלחה" רגע של שתיקה, מסתכלות אחת על השניה וצוחקות. אמא של קורין מתקשרת, הרבה לא הצלחתי להבין אבל שמתי לב להבעות פנים של קורין, בסוף השיחה היא אמרה שהיא צריכה לחזור לבית הספר, לא בדיוק התעניינתי כי ידעתי שהעשייה שלה קשורה לעיניין הזה. וואטאבר- נשיקה, חיבוק ועכשיו אני לבד בתחנה. 10 דקות ואין שום טרמפ נורמלי חוץ מערבי אחד שחוזר בלופים ליד התחנה. ויתרתי, מתחילה לחזור לכיוון בית הספר. אולי קורין צודקת, אני סתם מגזימה, אם מישהי אחרת הייתה אומרת לי שהיא חושבת שהמורה שלה מתנהגת מוזר- סביר להניח שהייתה צוחקת עלייה, איזה שטויות 'המורה שלך חושקת בך למרות שהיא נשואה, את בשלב הזה שכל אישה עם תספורת קצרה ו/או קעקוע היא לסבית מבחינתך' ככה הייתי אומרת לה. קחי את עצמך בידיים אני אומרת לעצמי אולי כדאי אפילו... 2 צפירות של מכונית מקפיצות אותי, אם זה שוב הערבי אני נשבעת שאני יורה בו. פאק, זאת יעל, נו באמת... המכונית נעצרת מצד ימין שלי "חלי, מה את עושה פה? את לא אמורה להיות בכיתה?" מוזר חשבתי שהיא תכעס- אחרי הכל היא עדיין מורה, "אמורה, אבל יש לי אישור מאמא להשתחרר כי יש לי בדיקות אצל הרופא" אחח כושר האילתור שלי בשיאו והכל בזכות שיעורי תאטרון, לפני שהיא תחשוב שאני בעיניין של לתפוס טרמפים אני מקדימה ואומרת " חיכתי לאוטובוס וכנראה פיספסתי אותו אז אני כבר אתקשר לאמא שתבוא לאסוף אותי מבית הספר" אני בספק אם היא האמינה אבל לא חשוב. "אני גם ככה מתכוונת לחזור לבית וזה בכיוון (שקר מוחלט היא גרה בצד השני.. ביררתי.. נואשת שכמותי), אני אקפיץ אותך" מי אני שאתנגד. הושטתי את היד על מנת לפתוח את הדלת האחורית כשהיא קוראת לכיווני ואומרת שאני יכולה לשבת מקדימה. התיישבתי, נסיעה שקטה מהרגיל. אני שונאת שקט. כבר פעמיים שתפסתי אותה מסתכלת לכיווני עד שהיא אמרה "את רוצה אולי שאני אחגור אותך?" אוייש, אני אף פעם לא חוגרת, רק כשאני נוסעת עם גילי. חגרתי את עצמי וחייכתי אלייה. "איך את מסתדרת עם העבודה?" היא שוברת את השתיקה, "בסדר, סיימתי אותה נשאר לי רק להקליד" (שקר, עדיין לא התחלתי) "כן, כדאי שתדפיסי, אי אפשר לקרוא את הכתב של מרוב שהוא קטן" לא שוב שיחה על הכתב שלי - "כן, אני משתדלת להגדיל", "כתב קטן מאפיין אנשים בעלי חוסר ביטחון עצמי" פתאום הפכה להיות גרפולוגית?! "יעל, (אני אמורה לקרוא לה בשם שלה?) מי שמכיר אותי יודע שביטחון עצמי זה הדבר האחרון שחסר לי וגם בשיעורים אני חושבת שהבחנת בפרט השולי הזה" חייכתי אליה, רגע של שתיקה, אולי הגזמתי? "את מיוחדת" היא מסתכלת עליי ומחייכת "אמא גם אומרת לי את זה" אני מפצירה בצחוק והיא משתפת פעולה ותוך כדי ממלמלת משהו כמו אמא שלך צודקת והחיוך עדיין לא יורד מהפנים שלה. הרמזור כבר 5 דקות על אדום, אוחח הרמזורים בטבריה. "לחוצה מהבגרויות?" היא חוזרת לדבר כמו מורה "לא ממש, אולי קצת מפסיכולוגיה- זה ממש מלא חומר" לא שיקרתי "תרגעי, את האחרונה שצריכה לדאוג מהבחינה, נראה שאת מבינה את החומר אף על פי שאת עושה שטויות בשיעורים. בכל אופן אם את מרגישה שאת צריכה עזרה את מוזמנת לפנות אלי באימייל" אני מחייכת לעצמי- היא עוד אחת מקבוצת המורים שמנסים לעקוב אחרי כל המכשירים הטכנולוגיים וממש מנסים להיות מודרנים שכאלה 'תוכלו לשאול אותי שאלות באימייל' נו באמת.. "או להתקשר אם נוח לך" - כן, כן גם זה לא חדש. עכשיו היא תתן לי את המספר של הבית שלה. רק שתקתי והיננתי, לא הראתי שום סימני רצון לקבל את המספר של הבית שלה ובטח לא את כתובת האימייל שלה "תרשמי" לא חשבתי בקול, נכון?! היא חזרה על מספר הפלאפון שלה כמה פעמים עד שרשמתי אותו כמו שצריך. שוב שתיקה, נראה כי היא חושבת על משהו וזה ממש מטריד אותה. כל הנסיעה חיפשתי את העיניים שלה, רציתי להסתכל עליה, להביט אליה- לא מבטים כמו של מורה ותלמידה, מבטים של אישה ואישה. פאק, אסור לי לחשוב ככה.. היא המורה שלי!! "אני רוצה חתימה" החלטתי לשבור את השתיקה, לרגע היא לא הבינה רק לאחר כמה רגעים היא חייכה "מבטיחה, עם הקדשה מיוחדת" ישש חתימה מעידן טל ממש אטרקציה, העיקר לדבר איתה שוב. "את יכולה לעצור לי כאן" אני אומרת לה כאשר אנחנו מגיעות למרכז העיר, "בטוח? אם תכווני אותי אני יוכל לעצור לך ליד המרפאה" היא נשמעה מאוכזבת. "זה בסדר גמור כאן" אמרתי בנימוס שלא התאים לי. היא עצרה את המכונית ואני מביטה בה פעם אחרונה זורקת לעברה תודה והיד תוך כדי פותחת את הדלת. התרוממתי ויידה אוחזת בידי בעדינות "אל תשכחי להתקשר, בכל נושא" היא מסננת לעברי ברכות, הלב שלי דופק במהירות. התמכרתי... התמכרתי למגע ידייה.. "כן, בטח, אני אתקשר" אני מגמגמת. שתי דקות עמדתי על המדרכה עד שהצלחתי לחזור לעצמי. אז מה קורין...? את עדיין חושבת שאני ניסוי?
"היא לסבית" אני אומרת לקורין בשעה שאנחנו מתקדמות לכיוון התחנה שמחוץ לבית הספר, היא מסתכלת עלי, מחייכת כמו תמיד "חלי היא נשואה וחוץ מזה היא המורה שלך", אני מסתכלת עליי נראה לי שקצת עיקמתי את הפנים, לא בדיוק הבנתי את הקשר בין הדברים "מה זה קשור, זה לא סותר את הדברים, כבר היו מקרים כאלה. עזבי את זה שהיא נשואה- איך תסבירי את העובדה שהיא כל כך נחמדה אליי וכל פעם מזמינה אותי לשעת דיאלוג רק כדי שאני אספר לה את 'קורות חיי' כמו שהיא קוראת לזה?" אני שואלת אחרי שהרצתי בראשי את השיחות עם יעל. קורין שותקת, כבר הגענו לתחנה, ראבק אין טרמפים אולי נתקדם... "בטח היא לוקחת אותך בתור פרוייקט, עושה עלייך ניסוי כלשהו- אחרי הכל יעל מורה לפסיכולוגיה" היא קטעה את מחשבותי והמשיכה "מה?! תחשבי על זה, את הילדה המופרעת והמתוסבכת כביכול והיא המורה שמיישמת את מה שהיא למדה באוניברסיטה... וואלה סיפור הצלחה" רגע של שתיקה, מסתכלות אחת על השניה וצוחקות. אמא של קורין מתקשרת, הרבה לא הצלחתי להבין אבל שמתי לב להבעות פנים של קורין, בסוף השיחה היא אמרה שהיא צריכה לחזור לבית הספר, לא בדיוק התעניינתי כי ידעתי שהעשייה שלה קשורה לעיניין הזה. וואטאבר- נשיקה, חיבוק ועכשיו אני לבד בתחנה. 10 דקות ואין שום טרמפ נורמלי חוץ מערבי אחד שחוזר בלופים ליד התחנה. ויתרתי, מתחילה לחזור לכיוון בית הספר. אולי קורין צודקת, אני סתם מגזימה, אם מישהי אחרת הייתה אומרת לי שהיא חושבת שהמורה שלה מתנהגת מוזר- סביר להניח שהייתה צוחקת עלייה, איזה שטויות 'המורה שלך חושקת בך למרות שהיא נשואה, את בשלב הזה שכל אישה עם תספורת קצרה ו/או קעקוע היא לסבית מבחינתך' ככה הייתי אומרת לה. קחי את עצמך בידיים אני אומרת לעצמי אולי כדאי אפילו... 2 צפירות של מכונית מקפיצות אותי, אם זה שוב הערבי אני נשבעת שאני יורה בו. פאק, זאת יעל, נו באמת... המכונית נעצרת מצד ימין שלי "חלי, מה את עושה פה? את לא אמורה להיות בכיתה?" מוזר חשבתי שהיא תכעס- אחרי הכל היא עדיין מורה, "אמורה, אבל יש לי אישור מאמא להשתחרר כי יש לי בדיקות אצל הרופא" אחח כושר האילתור שלי בשיאו והכל בזכות שיעורי תאטרון, לפני שהיא תחשוב שאני בעיניין של לתפוס טרמפים אני מקדימה ואומרת " חיכתי לאוטובוס וכנראה פיספסתי אותו אז אני כבר אתקשר לאמא שתבוא לאסוף אותי מבית הספר" אני בספק אם היא האמינה אבל לא חשוב. "אני גם ככה מתכוונת לחזור לבית וזה בכיוון (שקר מוחלט היא גרה בצד השני.. ביררתי.. נואשת שכמותי), אני אקפיץ אותך" מי אני שאתנגד. הושטתי את היד על מנת לפתוח את הדלת האחורית כשהיא קוראת לכיווני ואומרת שאני יכולה לשבת מקדימה. התיישבתי, נסיעה שקטה מהרגיל. אני שונאת שקט. כבר פעמיים שתפסתי אותה מסתכלת לכיווני עד שהיא אמרה "את רוצה אולי שאני אחגור אותך?" אוייש, אני אף פעם לא חוגרת, רק כשאני נוסעת עם גילי. חגרתי את עצמי וחייכתי אלייה. "איך את מסתדרת עם העבודה?" היא שוברת את השתיקה, "בסדר, סיימתי אותה נשאר לי רק להקליד" (שקר, עדיין לא התחלתי) "כן, כדאי שתדפיסי, אי אפשר לקרוא את הכתב של מרוב שהוא קטן" לא שוב שיחה על הכתב שלי - "כן, אני משתדלת להגדיל", "כתב קטן מאפיין אנשים בעלי חוסר ביטחון עצמי" פתאום הפכה להיות גרפולוגית?! "יעל, (אני אמורה לקרוא לה בשם שלה?) מי שמכיר אותי יודע שביטחון עצמי זה הדבר האחרון שחסר לי וגם בשיעורים אני חושבת שהבחנת בפרט השולי הזה" חייכתי אליה, רגע של שתיקה, אולי הגזמתי? "את מיוחדת" היא מסתכלת עליי ומחייכת "אמא גם אומרת לי את זה" אני מפצירה בצחוק והיא משתפת פעולה ותוך כדי ממלמלת משהו כמו אמא שלך צודקת והחיוך עדיין לא יורד מהפנים שלה. הרמזור כבר 5 דקות על אדום, אוחח הרמזורים בטבריה. "לחוצה מהבגרויות?" היא חוזרת לדבר כמו מורה "לא ממש, אולי קצת מפסיכולוגיה- זה ממש מלא חומר" לא שיקרתי "תרגעי, את האחרונה שצריכה לדאוג מהבחינה, נראה שאת מבינה את החומר אף על פי שאת עושה שטויות בשיעורים. בכל אופן אם את מרגישה שאת צריכה עזרה את מוזמנת לפנות אלי באימייל" אני מחייכת לעצמי- היא עוד אחת מקבוצת המורים שמנסים לעקוב אחרי כל המכשירים הטכנולוגיים וממש מנסים להיות מודרנים שכאלה 'תוכלו לשאול אותי שאלות באימייל' נו באמת.. "או להתקשר אם נוח לך" - כן, כן גם זה לא חדש. עכשיו היא תתן לי את המספר של הבית שלה. רק שתקתי והיננתי, לא הראתי שום סימני רצון לקבל את המספר של הבית שלה ובטח לא את כתובת האימייל שלה "תרשמי" לא חשבתי בקול, נכון?! היא חזרה על מספר הפלאפון שלה כמה פעמים עד שרשמתי אותו כמו שצריך. שוב שתיקה, נראה כי היא חושבת על משהו וזה ממש מטריד אותה. כל הנסיעה חיפשתי את העיניים שלה, רציתי להסתכל עליה, להביט אליה- לא מבטים כמו של מורה ותלמידה, מבטים של אישה ואישה. פאק, אסור לי לחשוב ככה.. היא המורה שלי!! "אני רוצה חתימה" החלטתי לשבור את השתיקה, לרגע היא לא הבינה רק לאחר כמה רגעים היא חייכה "מבטיחה, עם הקדשה מיוחדת" ישש חתימה מעידן טל ממש אטרקציה, העיקר לדבר איתה שוב. "את יכולה לעצור לי כאן" אני אומרת לה כאשר אנחנו מגיעות למרכז העיר, "בטוח? אם תכווני אותי אני יוכל לעצור לך ליד המרפאה" היא נשמעה מאוכזבת. "זה בסדר גמור כאן" אמרתי בנימוס שלא התאים לי. היא עצרה את המכונית ואני מביטה בה פעם אחרונה זורקת לעברה תודה והיד תוך כדי פותחת את הדלת. התרוממתי ויידה אוחזת בידי בעדינות "אל תשכחי להתקשר, בכל נושא" היא מסננת לעברי ברכות, הלב שלי דופק במהירות. התמכרתי... התמכרתי למגע ידייה.. "כן, בטח, אני אתקשר" אני מגמגמת. שתי דקות עמדתי על המדרכה עד שהצלחתי לחזור לעצמי. אז מה קורין...? את עדיין חושבת שאני ניסוי?
