המועקה תמיד תשאר
אחרי כ"כ הרבה שנים נדמה לי שתפסתי את הפרינציפ נראה לי שלמדתי להשלים עם המות והשכול, הרבה מאוד זמן לא השלמתי. הייתי צעיר כשזה קרה והמשפחה שלי עברה אז אסון כפול. למדתי עם הזמן לקחת אותם איתי לכל מקום ובכל זמן. למדתי שלמסכת הציניות היתה תפקיד חשוב בשנים הקשות ההם - עדיין לא למדתי להוריד אותה לחלוטין. עכשיו כשיום הזיכרון והטקסים מתקרבים איכשהו כמו בכל שנה הכל צף ועולה. שונא את הימים והטקסים האלה. לא כי אני מנסה להדחיק להפך, אבל אני לא מתחבר לזה. הטקס לא מקרב אותי אליהם וזה אפילו כמעט ולא משפיע זה מנותק ממני. ועדיין הולך כל שנה. לא בשביל הורי גם אליהם זה לא מדבר. אחרי הטקסים כשכולנו ביחד שוב אנו בדר"כ הולכים ועושים פיקניק בחיק הטבע. כעת רובנו מביאים כבר בני זוג וילדים וזו דרכנו לציין את הימים האלה. למדנו להתקרב אחד אל השני למדנו להרגיש האחד את השני כי עברנו אסונות גדולים יחד. למדנו להיות שם אחד בשביל השני ואני חושב שיש לנו עושר רוחני משפחתי שאין במשפחות אחרות. אבל כן יש חסר גדול שכל אחד מרגיש יום יום בדרכו שלו. יש לי אשה נהדרת שאני יכול לשתף ולקבל ממנה הבנה תמיד. יש לי ילדה מקסימה בת 4 שבלידתה בכיתי פעם ראשונה. ושחררתי המון מועקות שכנראה היו שם. פתאום הבנתי מה זה להיות אבא ויכולתי להתחיל להתחבר לסיוט שעובר על אבא שלי. ועדיין מרגיש פעמים רבות שנגמרו לי המילים והתחושות ואני סתם תקוע עם תחושת מחנק. לא אני לא מסתובב עם עצב תהומי בלב, אני יכול לחייך בפה מלא לשמוח ולצחוק אבל תמיד יש בפנים איזו מועקה שאולי לפעמים מוצאת הקלה מסוימת אבל איכשהו תמיד תלווה אותי.
אחרי כ"כ הרבה שנים נדמה לי שתפסתי את הפרינציפ נראה לי שלמדתי להשלים עם המות והשכול, הרבה מאוד זמן לא השלמתי. הייתי צעיר כשזה קרה והמשפחה שלי עברה אז אסון כפול. למדתי עם הזמן לקחת אותם איתי לכל מקום ובכל זמן. למדתי שלמסכת הציניות היתה תפקיד חשוב בשנים הקשות ההם - עדיין לא למדתי להוריד אותה לחלוטין. עכשיו כשיום הזיכרון והטקסים מתקרבים איכשהו כמו בכל שנה הכל צף ועולה. שונא את הימים והטקסים האלה. לא כי אני מנסה להדחיק להפך, אבל אני לא מתחבר לזה. הטקס לא מקרב אותי אליהם וזה אפילו כמעט ולא משפיע זה מנותק ממני. ועדיין הולך כל שנה. לא בשביל הורי גם אליהם זה לא מדבר. אחרי הטקסים כשכולנו ביחד שוב אנו בדר"כ הולכים ועושים פיקניק בחיק הטבע. כעת רובנו מביאים כבר בני זוג וילדים וזו דרכנו לציין את הימים האלה. למדנו להתקרב אחד אל השני למדנו להרגיש האחד את השני כי עברנו אסונות גדולים יחד. למדנו להיות שם אחד בשביל השני ואני חושב שיש לנו עושר רוחני משפחתי שאין במשפחות אחרות. אבל כן יש חסר גדול שכל אחד מרגיש יום יום בדרכו שלו. יש לי אשה נהדרת שאני יכול לשתף ולקבל ממנה הבנה תמיד. יש לי ילדה מקסימה בת 4 שבלידתה בכיתי פעם ראשונה. ושחררתי המון מועקות שכנראה היו שם. פתאום הבנתי מה זה להיות אבא ויכולתי להתחיל להתחבר לסיוט שעובר על אבא שלי. ועדיין מרגיש פעמים רבות שנגמרו לי המילים והתחושות ואני סתם תקוע עם תחושת מחנק. לא אני לא מסתובב עם עצב תהומי בלב, אני יכול לחייך בפה מלא לשמוח ולצחוק אבל תמיד יש בפנים איזו מועקה שאולי לפעמים מוצאת הקלה מסוימת אבל איכשהו תמיד תלווה אותי.