המוסד - משוחזר
נכתב לפני כמה וכמה שנים
--------------------------- נמאס לי מהמוסד הזה! המסגרת, הכללים, האחריות. די! בסדר. אז הסכמתי להיכנס לתוכו מרצוני החופשי ובדעה צלולה (בערך). אז מה??? פשוט היה מפחיד שם בחוץ וחששתי מהלבד. אז עכשיו אני תקועה עם שאר החוסים ומרגישה עוד יותר לבד! בתחילה, חשבתי שאוכל לנוח כאן. להתרווח, לתפוס קצת שלוה, להנות מהחיים. אבל מה? מהר מאוד קודמתי ועכשיו אני תקועה בתפקיד המחורבן הזה. עם כל האחריות הזו. שקעתי כל כך בתפקיד החדש והמאתגר וממש הפכתי וורקוהוליקית. פשוט איבדתי עצמי בתוכו. בלי פרטיות, בלי חיים !! אני יודעת, אני יודעת. תגידו לי שיש הטבות הבאות עם התפקיד. זה נכון שכיף לבנות תפקיד מאפס, לקבל אחריות על תחום מעניין ומתפתח, לקבל פידבקים מלאי אהבה משאר החוסים. אבל 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה??? אין שבתות, אין חגים . מוגזם!!! אני רוצה לגלות לכם סוד. לפני כמה חודשים גיליתי פירצה בחומה המקיפה את המוסד. והברזתי. בתחילה, הפרפרים בבטן, הפחד שמה אני אתפס, רגשות האשם על הבגידה הזו באמון שנתנו בי - כל אלה כמעט ועילפו אותי כשדרכה רגלי ``בצד השני``. הפעם הראשונה היתה מ-פ-ח-י-ד-ה ! אבל מה? עם הזמן - בכל פעם שמצאתי הזדמנות להסתנן החוצה מבלי שירגישו, נעלמו רוב התחושות הקשות וממש התחלתי להנות ``מהגניבה`` הזו. אני מזהירה אתכם - אף מילה! לא לספר לאף אחד אחרת מפטרים אותי בשניה. אני מאבדת את כל ההטבות שבאות עם התפקיד! בפעם הראשונה הכל היה מתוכנן עד הפרט האחרון. התחפושת, המיקום, זמן קצוב, מה בדיוק אעשה בזמן הקצוב הזה. לא השארתי שום דבר ליד המזל ולספונטניות. משניהם התרחקתי כמו מאש. זו היתה הרפתקה מקוטלגת. ספונטניות ידועה מראש. במשך הזמן זה השתנה. היתה הזדמנות? טלפון מהיר, התחמקות זהירה מבעד לפירצה, מהצד השני מחכה הרכב עם השותף לדבר עברה - וקדימה. .Anything goes פשוט בורחים מהכל, משתגעים כמה שעות ואז חוזרים בזחילה אינדיאנית אל בין חומות המוסד הבטוח. מעלים חיוך תמים על הפנים וחוזרים לשיגרה. הטעם של החופש הגנוב ממתיק את השפתיים, הנפש והחיים. בזמן האחרון התפקיד דרש את נוכחותי המתמדת בין החומות. ועכשיו - אני יושבת כאן, עייפה כל כך, מציצה מהחלון הזה אל עבר הפרצה. עשבים שוטים החלו לכסותה. משתוקקת לטעם של עוד......
נכתב לפני כמה וכמה שנים
--------------------------- נמאס לי מהמוסד הזה! המסגרת, הכללים, האחריות. די! בסדר. אז הסכמתי להיכנס לתוכו מרצוני החופשי ובדעה צלולה (בערך). אז מה??? פשוט היה מפחיד שם בחוץ וחששתי מהלבד. אז עכשיו אני תקועה עם שאר החוסים ומרגישה עוד יותר לבד! בתחילה, חשבתי שאוכל לנוח כאן. להתרווח, לתפוס קצת שלוה, להנות מהחיים. אבל מה? מהר מאוד קודמתי ועכשיו אני תקועה בתפקיד המחורבן הזה. עם כל האחריות הזו. שקעתי כל כך בתפקיד החדש והמאתגר וממש הפכתי וורקוהוליקית. פשוט איבדתי עצמי בתוכו. בלי פרטיות, בלי חיים !! אני יודעת, אני יודעת. תגידו לי שיש הטבות הבאות עם התפקיד. זה נכון שכיף לבנות תפקיד מאפס, לקבל אחריות על תחום מעניין ומתפתח, לקבל פידבקים מלאי אהבה משאר החוסים. אבל 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה??? אין שבתות, אין חגים . מוגזם!!! אני רוצה לגלות לכם סוד. לפני כמה חודשים גיליתי פירצה בחומה המקיפה את המוסד. והברזתי. בתחילה, הפרפרים בבטן, הפחד שמה אני אתפס, רגשות האשם על הבגידה הזו באמון שנתנו בי - כל אלה כמעט ועילפו אותי כשדרכה רגלי ``בצד השני``. הפעם הראשונה היתה מ-פ-ח-י-ד-ה ! אבל מה? עם הזמן - בכל פעם שמצאתי הזדמנות להסתנן החוצה מבלי שירגישו, נעלמו רוב התחושות הקשות וממש התחלתי להנות ``מהגניבה`` הזו. אני מזהירה אתכם - אף מילה! לא לספר לאף אחד אחרת מפטרים אותי בשניה. אני מאבדת את כל ההטבות שבאות עם התפקיד! בפעם הראשונה הכל היה מתוכנן עד הפרט האחרון. התחפושת, המיקום, זמן קצוב, מה בדיוק אעשה בזמן הקצוב הזה. לא השארתי שום דבר ליד המזל ולספונטניות. משניהם התרחקתי כמו מאש. זו היתה הרפתקה מקוטלגת. ספונטניות ידועה מראש. במשך הזמן זה השתנה. היתה הזדמנות? טלפון מהיר, התחמקות זהירה מבעד לפירצה, מהצד השני מחכה הרכב עם השותף לדבר עברה - וקדימה. .Anything goes פשוט בורחים מהכל, משתגעים כמה שעות ואז חוזרים בזחילה אינדיאנית אל בין חומות המוסד הבטוח. מעלים חיוך תמים על הפנים וחוזרים לשיגרה. הטעם של החופש הגנוב ממתיק את השפתיים, הנפש והחיים. בזמן האחרון התפקיד דרש את נוכחותי המתמדת בין החומות. ועכשיו - אני יושבת כאן, עייפה כל כך, מציצה מהחלון הזה אל עבר הפרצה. עשבים שוטים החלו לכסותה. משתוקקת לטעם של עוד......