שלושנקודות
New member
המון זמן שלא\\ טריגר
היי.
לא הייתי פה המון זמן אולי כי השתדלתי להרגיש יותר טוב..
השתנתי כל כך הרבה פעמים, הפחדים שלי התחלפו בחוסר אכפתיות ענקית.
הנורא מכל קרה, ההורים גילו שיש לי הפרעת אכילה, שלחו אותי לפסיכולוגית.
אף פעם לא סמכתי על פסיכולוגית אבל האמת שהתחברתי אליה.
בכל מקרה, מסתבר שהיא לא הייתה אחת שמתמחה בהפרעות אכילה, לא יודעת למה אנשים אומרים לי שזה כזה חשוב.
היא הייתה צריכה ללדת ואז הטיפול נפסק. אחרי חודש היא שלחה הודעה שלפי דעתה כדאי שלא נמשיך, שאני צריכה משהו מסודר יותר ורצוף.
בכיתי קצת.
השתחררתי מהצבא, התחלתי לעבוד על עצמי, להפסיק לפגוע בעצמי, להפסיק להקיא, להשתדל להפחית את כמויות ימי הצום.
חזרתי להרגלים שלי, ההורים נרגעו ושוב התחילו לדאוג, התחילו לחטט לי בחיים קצת יותר.
גילו דברים, הייתה שיחה ארוכה וקשה.
אמרתי להם שאני משתדלת ועצוב לי שהם לא רואים את זה.
שזה שהם קוראים באנטרנט על הפרעות אכילה אולי יגרום להם לדעת יותר אבל לא להבין איך זה להילחם בעצמך כל יום.
הם מבחינתם רצו שאלך למסגרת.
אבל אני מפחדת, כי סיימתי צבא והחיים אמורים להתחיל. ותמיד אני מוצאת סיבה לדחות אפשרות לטיפול, פעם זה היה צבא עכשיו זה עבודה.
זה ישמע מטופש אבל מאז שאבא שלי אמר לי שהוא חושב שאני לא אוכלת בחוץ כי הכי נוח לי להקיא בבית
חזרתי להקיא אחרי הפסקה של כמה חודשים וחזרתי להתקפי הצום שהייתי עושה בתקופת הצבא.
אני אפילו לא יודעת למה, אולי כדי לעשות דווקא.
האווירה בבית מגעילה. החג חנוכה הכי עצוב שהיה לי בעולם.
כולם מעורבים, נועצים מבטים בצלחות.
שואלים אותי אם אני מרגישה טוב.
וזה מעצבן אותי. וכל כך קר לי, אפילו שתי שמיכות פוך ושמיכת צמר לא עוזרות לי.
כל כך מעצבן אותי שאני מעדיפה להמשיך בהפרעה במקום לטפל בה.
ולרגעים אני מצטערת על הבחירה הזאת.
אני כותבת פה
כי נמאס לי להציק לחברות שהחלימו מההפרעה בבעיות שלי.
הן זכו בהחלמה, ואני העדפתי ליפול בין הכיסאות.
תקראו לזה מה שאתם רוצים, פריקה, בריחה, טימטום שהפך להגיון תמים.
עצוב לי שעצוב לי כל כך, שחזרתי לפגוע בעצמי אחרי הפסקה יחסית גדולה
ושאני לא מצליחה לשלוט בזה.
אני חושבת שלא נועדתי לתיקון.
אבל איך חיים עם זה?
היי.
לא הייתי פה המון זמן אולי כי השתדלתי להרגיש יותר טוב..
השתנתי כל כך הרבה פעמים, הפחדים שלי התחלפו בחוסר אכפתיות ענקית.
הנורא מכל קרה, ההורים גילו שיש לי הפרעת אכילה, שלחו אותי לפסיכולוגית.
אף פעם לא סמכתי על פסיכולוגית אבל האמת שהתחברתי אליה.
בכל מקרה, מסתבר שהיא לא הייתה אחת שמתמחה בהפרעות אכילה, לא יודעת למה אנשים אומרים לי שזה כזה חשוב.
היא הייתה צריכה ללדת ואז הטיפול נפסק. אחרי חודש היא שלחה הודעה שלפי דעתה כדאי שלא נמשיך, שאני צריכה משהו מסודר יותר ורצוף.
בכיתי קצת.
השתחררתי מהצבא, התחלתי לעבוד על עצמי, להפסיק לפגוע בעצמי, להפסיק להקיא, להשתדל להפחית את כמויות ימי הצום.
חזרתי להרגלים שלי, ההורים נרגעו ושוב התחילו לדאוג, התחילו לחטט לי בחיים קצת יותר.
גילו דברים, הייתה שיחה ארוכה וקשה.
אמרתי להם שאני משתדלת ועצוב לי שהם לא רואים את זה.
שזה שהם קוראים באנטרנט על הפרעות אכילה אולי יגרום להם לדעת יותר אבל לא להבין איך זה להילחם בעצמך כל יום.
הם מבחינתם רצו שאלך למסגרת.
אבל אני מפחדת, כי סיימתי צבא והחיים אמורים להתחיל. ותמיד אני מוצאת סיבה לדחות אפשרות לטיפול, פעם זה היה צבא עכשיו זה עבודה.
זה ישמע מטופש אבל מאז שאבא שלי אמר לי שהוא חושב שאני לא אוכלת בחוץ כי הכי נוח לי להקיא בבית
חזרתי להקיא אחרי הפסקה של כמה חודשים וחזרתי להתקפי הצום שהייתי עושה בתקופת הצבא.
אני אפילו לא יודעת למה, אולי כדי לעשות דווקא.
האווירה בבית מגעילה. החג חנוכה הכי עצוב שהיה לי בעולם.
כולם מעורבים, נועצים מבטים בצלחות.
שואלים אותי אם אני מרגישה טוב.
וזה מעצבן אותי. וכל כך קר לי, אפילו שתי שמיכות פוך ושמיכת צמר לא עוזרות לי.
כל כך מעצבן אותי שאני מעדיפה להמשיך בהפרעה במקום לטפל בה.
ולרגעים אני מצטערת על הבחירה הזאת.
אני כותבת פה
כי נמאס לי להציק לחברות שהחלימו מההפרעה בבעיות שלי.
הן זכו בהחלמה, ואני העדפתי ליפול בין הכיסאות.
תקראו לזה מה שאתם רוצים, פריקה, בריחה, טימטום שהפך להגיון תמים.
עצוב לי שעצוב לי כל כך, שחזרתי לפגוע בעצמי אחרי הפסקה יחסית גדולה
ושאני לא מצליחה לשלוט בזה.
אני חושבת שלא נועדתי לתיקון.
אבל איך חיים עם זה?
