המודי בלוז
ליידי ג'י כתבה כאן בזמנו סקירה על כל האלבומים שלהם מימי עתיד שחלפו ועד המסע השביעי, וציינה שכולם טובים והיא אוהבת את כולם.
עכשיו, באיחור של כמה שנים טובות, אני אתן את דעתי בעניין.
אז ככה :
Days Of Future Passed ו-In Search Of The Lost Chord, הם 2 האלבומים הכי טובים של הלהקה הזאת.
לאחר מכן, הלהקה רק מחזרה את עצמה ולא הצליחה להגיע לאותם שיאים.
באלבום On A Threshold Of A dream, יש קטעים אדירים כמו Lazy Day ו-Are You Sitting Comfortably, אבל לצידם ישנם קטעים ממוחזרים, פופיים ומעצבנים.
Lovely To See You מזכיר מאוד את Ride My See-Saw מאלבומם הקודם, והוא פופי מאוד כמו גם Send Me No Wine ו-Never Comes The Day, שמזכיר את Tuesday Afternoon.
ב-To Our Children's Children's Children, ישנה בעיה קשה מאוד שקיימת גם באלבום שקדם לו, אבל הפעם בצורה יותר קשה.
הבעיה היא האוברדאבים (שכבות של כלים שהוקלטו זה על זה ), שיוצרים צליל מעורבל שגורם לי לא לשמוע את כל הכלים, כמו גם לא בדיוק להבין איזה כלי נמצא איפה, ובכך פוגם בהנאתי מהאלבום.
ומה זה לעזאזל הקטע שלהם לשים בכל אלבום קטע בן 2 חלקים ?
מילא House Of Four Doors מתוך In Search of...אבל Have You Heard מתוך Threshold ? וכעת Eyes of A Child ?
שאגב נשמע בנזונה ועוד עם הנבל שבו...
וגם כאן ישנם קטעים פופיים\מיותרים כמו Beyond האינסטרומנטלי ו-Watching And Waiting הפופי ו-I Never Thought...שהוא גם פופי וגם בא בשני חלקים. 2 קטעים ב-2 חלקים באותו אלבום ? מה, נגמרו הרעיונות שאתם סתם מורחים אלבום ?
לטובה יצויינו הקטעים הפסיכודליים עד מאוד : Floating, Out And In וEternity Road שאהובה עליי במיוחד.
ומה עם האלבום A Question Of Balance, שבו הסאונד השתפר פלאים, אבל הכיוון הפך מינימליסטי ופופי יותר.
אמנם Question שפותח את האלבום הוא שיר גאוני ואדיר בכל קנה מידה, ואותו דבר הייתי אומר גם על How Is It We Are Here, It's Up To You ואפילו Dawning Is The Day, אבל The Tide Rushes In, הוא קטע שצריך להיות מושר בידי ניל סדקה, ולא ריי תומאס.
שאר הקטעים באלבום נעים בין בסדר (Minstrel's Song ואפילו Melancholy Man שהוא קטע שבנוי טוב, אבל מדכא אותי) לבין משעמם.
עכשיו, 2 האלבומים הבאים שהחבר'ה יוציאו, יהיו לא רק ממוחזרים, אלא גם עייפים וחסרי כל מעוף.
Every Good Boy Deserves A Favor, מכיל קטעים סבבה כמו Emily's Song ואף Procession הפותח, אבל לא כך הדבר לגבי הקטעים האחרים.
The Story In Your Eyes שוב מזכיר את Ride My See-Saw מ...אתם יודעים איפה...Our Guessing Game נשמע גם הוא כמו משהו שתפור על ניל סדקה ולא על ריי תומאס, Nice To Be Here מזכיר את Dr. Livingston I Presume, מתוך אלבום שציינתי למעלה, ו-My Song החותם, מראה עד כמה הלהקה כבר עייפה, מעבר לשיאה ורק רוצה לגזור עוד קופון בשביל לחסוף לפנסיה וכאלה.
באלבום The Seventh Sojourn, מגיעים שיא העייפות והבנאליות.
4 הקטעים הראשונים באלבום, מדגישים את העייפות והבנאליות בהן שקעה הלהקה.
You And Me איכשהו מציל את האלבום, בעיקר עם הליריקה שלו שעוסקת בדאגה לאיכות הסביבה, אבל משם זה חוזר ומתדרדר עם קטעים כמו The Land Of Make Believe, שנשמע טוב אבל עייף, ו-I'm Just A Singer In A Rock & Roll Band, שהוא סתם שיר פופי של ג'סטין הייווארד, ולמעשה מסמן לאיזה כיוון הוא ילך בעתיד.
ליידי ג'י כתבה כאן בזמנו סקירה על כל האלבומים שלהם מימי עתיד שחלפו ועד המסע השביעי, וציינה שכולם טובים והיא אוהבת את כולם.
עכשיו, באיחור של כמה שנים טובות, אני אתן את דעתי בעניין.
אז ככה :
Days Of Future Passed ו-In Search Of The Lost Chord, הם 2 האלבומים הכי טובים של הלהקה הזאת.
לאחר מכן, הלהקה רק מחזרה את עצמה ולא הצליחה להגיע לאותם שיאים.
באלבום On A Threshold Of A dream, יש קטעים אדירים כמו Lazy Day ו-Are You Sitting Comfortably, אבל לצידם ישנם קטעים ממוחזרים, פופיים ומעצבנים.
Lovely To See You מזכיר מאוד את Ride My See-Saw מאלבומם הקודם, והוא פופי מאוד כמו גם Send Me No Wine ו-Never Comes The Day, שמזכיר את Tuesday Afternoon.
ב-To Our Children's Children's Children, ישנה בעיה קשה מאוד שקיימת גם באלבום שקדם לו, אבל הפעם בצורה יותר קשה.
הבעיה היא האוברדאבים (שכבות של כלים שהוקלטו זה על זה ), שיוצרים צליל מעורבל שגורם לי לא לשמוע את כל הכלים, כמו גם לא בדיוק להבין איזה כלי נמצא איפה, ובכך פוגם בהנאתי מהאלבום.
ומה זה לעזאזל הקטע שלהם לשים בכל אלבום קטע בן 2 חלקים ?
מילא House Of Four Doors מתוך In Search of...אבל Have You Heard מתוך Threshold ? וכעת Eyes of A Child ?
שאגב נשמע בנזונה ועוד עם הנבל שבו...
וגם כאן ישנם קטעים פופיים\מיותרים כמו Beyond האינסטרומנטלי ו-Watching And Waiting הפופי ו-I Never Thought...שהוא גם פופי וגם בא בשני חלקים. 2 קטעים ב-2 חלקים באותו אלבום ? מה, נגמרו הרעיונות שאתם סתם מורחים אלבום ?
לטובה יצויינו הקטעים הפסיכודליים עד מאוד : Floating, Out And In וEternity Road שאהובה עליי במיוחד.
ומה עם האלבום A Question Of Balance, שבו הסאונד השתפר פלאים, אבל הכיוון הפך מינימליסטי ופופי יותר.
אמנם Question שפותח את האלבום הוא שיר גאוני ואדיר בכל קנה מידה, ואותו דבר הייתי אומר גם על How Is It We Are Here, It's Up To You ואפילו Dawning Is The Day, אבל The Tide Rushes In, הוא קטע שצריך להיות מושר בידי ניל סדקה, ולא ריי תומאס.
שאר הקטעים באלבום נעים בין בסדר (Minstrel's Song ואפילו Melancholy Man שהוא קטע שבנוי טוב, אבל מדכא אותי) לבין משעמם.
עכשיו, 2 האלבומים הבאים שהחבר'ה יוציאו, יהיו לא רק ממוחזרים, אלא גם עייפים וחסרי כל מעוף.
Every Good Boy Deserves A Favor, מכיל קטעים סבבה כמו Emily's Song ואף Procession הפותח, אבל לא כך הדבר לגבי הקטעים האחרים.
The Story In Your Eyes שוב מזכיר את Ride My See-Saw מ...אתם יודעים איפה...Our Guessing Game נשמע גם הוא כמו משהו שתפור על ניל סדקה ולא על ריי תומאס, Nice To Be Here מזכיר את Dr. Livingston I Presume, מתוך אלבום שציינתי למעלה, ו-My Song החותם, מראה עד כמה הלהקה כבר עייפה, מעבר לשיאה ורק רוצה לגזור עוד קופון בשביל לחסוף לפנסיה וכאלה.
באלבום The Seventh Sojourn, מגיעים שיא העייפות והבנאליות.
4 הקטעים הראשונים באלבום, מדגישים את העייפות והבנאליות בהן שקעה הלהקה.
You And Me איכשהו מציל את האלבום, בעיקר עם הליריקה שלו שעוסקת בדאגה לאיכות הסביבה, אבל משם זה חוזר ומתדרדר עם קטעים כמו The Land Of Make Believe, שנשמע טוב אבל עייף, ו-I'm Just A Singer In A Rock & Roll Band, שהוא סתם שיר פופי של ג'סטין הייווארד, ולמעשה מסמן לאיזה כיוון הוא ילך בעתיד.
.