פסיכולוג
זה חתיכת בעיה. חרדי-אכן יכאב את כאב אובדן האמונה, ינסה לשדך מחב"תים, לא תמיד יעמיד את האתקיה המקצועית לפני טובו של המטופל. על בשרי חוויתי איך עיניה של הפסיכולוגית מצטעפות כששיתפתי אותה בשלב הראשוני של לבטי. היא לא הצליחה לצאת מעצמה ולראות את הדברים עין בעין. והיה לי חבל. כי היא היתה מקסימה, אבל בנקודה הזו לא הרגשתי שהיא יכולה להיות לי לעזר. חילוני - כמו שנאמר, "זר לא יבין את זאת". הייתי אצל אחת כזו לא מזמן, היא אמרה לי משפט שגרם לי להבין כמה גדול הפער ביני לבינה, "אם את לא מוכנה להגיד עדיין להורים, אולי את עדיין בוויכוח עם עצמך"... במקרה היא טועה בגדול, וקורה, אבל חילוני מלידה יתקשה להבין למשל את ההשלכות הרחבות של הסיטואציה. (עיין ערך שידוכים של כל בני המשפ' לדורותיהם...) בגלל האכזבות הנ"ל, החלטתי להיות הפסיכולוגית של עצמי. אבל שמעתי כי יש כאלה שהתעסקו בנושא, ויש גם חרדים/יות שידעו להיות כתובת נכונה. (מי שרוצה במסר, אשמח לנסות לעזור באיתור)