המבט ההוא...
הפנים שלו היו מוכרות לי מאיפשהו, רק לא יכולתי לשים את האצבע מהיכן אני זוכר אותו. התיישבנו כולנו סביב השולחן הגדול מחכים לעוד דיון שיחל לו. כשמדובר בפרוייקט של מליוני שקלים פתאום כולם רוצים ליטול חלק באקשן. הדיון הארוך החל, ושמתי לב לעובדה שגם הוא נועץ בי עיניים מעת לעת. בשלב מסויים הצטלבנו לנו המבטים, ואז נפל לי האסימון... ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ זה היה בסוף שנת 81, היינו פזורים בשטח בלבנון. כל אחד מרוחק מהשני ולא יודע האם חבריו הצליחו במשימה אליה נשלחו או לא. באחד ממסעותיי לכיוון הבעל בק הבחנתי בכוח צנחנים אשר עושה דרכו לאורך הדרך המתפתלת. כמה שרציתי לצעוק להם "שלום !!!" ולנופף ולחייך, אך הייתי מנוע מלעשות זאת. כדקה לאחר שנעלם הרכב בו הייתי מכוח החיילים שמעתי פיצוץ אדיר ולאחריו מטח יריות. הכוח שלנו נתקל במארב והחל להשיב אש. מעוצמת הפיצוץ הערכתי שמדובר במטען צד לא קטן. הנהג שישב לידי החל מחייך והניח לצידי מעין משדר קטן. "בני זונות" לחש בערבית. הסתכלתי לאחור ולא ראיתי כל רכב נוסף באזור. שלפתי את הסכין שלי ובהניף יד שסעתי את גרונו. הרכב החל מאבד שליטה ונאלצתי לנטוש אותו בקפיצה. הוא המשיך לנסוע עוד כמה עשרות מטרים עד שנפל לתעלה שהיתה בסמוך לכביש. התחלתי לנוע חזרה לכיוון הכוח, ביודעי שאני מסכן את חיי ומסכן חיי אחרים אם אפול לידי האוייב. זה היה הכשלון הראשון שלי בביצוע פקודות. מעולם זה לא קרה לי. לא התחבטתי מעולם באם הפקודה מקובלת עלי או לא. פשוט ביצעתי אותה. אולי זה שלושת החודשים בהם שהיתי לבדי בשטח או שמא הגורל הוא שהיה בעזרי באותו היום. טיפסתי על גבעה קטנה על מנת להשקיף על הנעשה. כבר לא נשמעו יריות. ריח חריף של אבק שריפה מילא את האויר והרוח נשאה אותו לכיווני. מאמץ את עיני ראיתי את שמונת החיילים שוכבים להם שם. לא היה צריך להיות גאון גדול להבין שמצבם היה קשה. החלטתי לחכות לרדת החשכה. בעודי ממתין ראיתי את הכוח שפעל נגד החיילים נמלט לכיוון מזרח. "מן הסתם תבוא תגבורת עוד מעט ולי כבר אין מה לעשות כאן" חשבתי לעצמי, והכנתי את עצמי לקראת הליכה רגלית ליעד שלי. פגישה עם אחד ממנהיגי השיעים באזור. לפתע, חשתי שראיתי תנועה קטנה. הבטתי שוב אך לא ראיתי דבר. לפתע שמעתי שריקה של כדור חולפת ליד אוזני. השתטחתי מיד על המקום ושלפתי את האקדח שהיה מוסתר אצלי ליד נעל שמאל. שוב שקט שרר במקום. אימצתי את העיניים בעודי מחפש מהו מקור האש, כאשר לפי הכיוון זה הצביע על מיקום הכוח שלנו. באותו הרגע החלטתי להתקרב אל הכוח. ירדתי מהגבעה עליה הייתי וחציתי את הכביש. המשכתי בהליכה כפופה עד שהייתי מקביל לכוח. המשכתי להתקדם בשקט בעודי סוקר את השטח. זיהיתי את מפקד הכוח והקשר שלו. על פי מצב מכשיר הקשר שהיה על גבו הנחתי ששום קריאת עזרה לא יצאה מכאן. עברתי חייל חייל ובדקתי האם נשארו ניצולים. לאחר שעברתי 7 חיילים, נזכרתי שהכוח מנה שמונה. המשכתי לחפש עד שמצאתי אותו. הוא היה מחופר במכתש קטן שהיה שם. בדקתי לו את הדופק וגיליתי שהוא חי. על פי צבע האדמה ניתן היה להסיק שאיבד לא מעט דם. חיפשתי את מקור הפציעה ואיתרתי אותה ביד שמאל. קרעתי את שרוול חולצתו וחבשתי אותו. ידעתי שאני לא יכול לתת להשאר כך בשטח. הרמתי אותו על כפיי והתחלתי לשאת אותו לכיוון דרום. ידעתי ששם יש מחסום שלנו. הוא היה בחור גבוה, אולי מעל 1.80, וכבד. נשאתי אותו על ידיי במשך שעתיים וחצי עד שראיתי את המחסום. תוך כדי ההליכה הוא התעורר מספר פעמים, הוא היה כה חלש שלא יכל אפילו להתנגד. הוא רק הביט בי בעיניים. מן הסתם חשב שאני זה שהולך לחרוץ את דינו. רק לא ידע שהדין הוא חיים. הגעתי למחסום כשהוא על ידיי, כשהחיילים ראו את הערבי הקטן נושא את החייל על ידיו החלו לזעוק לי להניח אותו ולהכנע. ביודעי מי עומד מולי הנחתי אותו אותו על הכביש. צעדתי צעד אחד אחורנית ונשכבתי על הכביש. כשהגיע אלי קצין הכוח לחשתי לו בעברית את הזהות שלי וביקשתי ממנו שלא יחשוף את פני. הקצין הקים אותי וליווה אותי לג´יפ שלקח אותי משם ליק"ל ומשם למפקדה של יחידתי. לאחר תחקיר שבוצע לי שוחחרתי מתפקידי ביחידה והעברתי את זמני בעבודות סרק עד לשחרורי. לימים בררתי מה עלה בגורלו של אותו חייל ונאמר לי כי החלים ושב לאחר 5 חודשים להשלים את שירותו הצבאי. ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ ועכשיו הוא יושב ומביט בי...שוב...
הפנים שלו היו מוכרות לי מאיפשהו, רק לא יכולתי לשים את האצבע מהיכן אני זוכר אותו. התיישבנו כולנו סביב השולחן הגדול מחכים לעוד דיון שיחל לו. כשמדובר בפרוייקט של מליוני שקלים פתאום כולם רוצים ליטול חלק באקשן. הדיון הארוך החל, ושמתי לב לעובדה שגם הוא נועץ בי עיניים מעת לעת. בשלב מסויים הצטלבנו לנו המבטים, ואז נפל לי האסימון... ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ זה היה בסוף שנת 81, היינו פזורים בשטח בלבנון. כל אחד מרוחק מהשני ולא יודע האם חבריו הצליחו במשימה אליה נשלחו או לא. באחד ממסעותיי לכיוון הבעל בק הבחנתי בכוח צנחנים אשר עושה דרכו לאורך הדרך המתפתלת. כמה שרציתי לצעוק להם "שלום !!!" ולנופף ולחייך, אך הייתי מנוע מלעשות זאת. כדקה לאחר שנעלם הרכב בו הייתי מכוח החיילים שמעתי פיצוץ אדיר ולאחריו מטח יריות. הכוח שלנו נתקל במארב והחל להשיב אש. מעוצמת הפיצוץ הערכתי שמדובר במטען צד לא קטן. הנהג שישב לידי החל מחייך והניח לצידי מעין משדר קטן. "בני זונות" לחש בערבית. הסתכלתי לאחור ולא ראיתי כל רכב נוסף באזור. שלפתי את הסכין שלי ובהניף יד שסעתי את גרונו. הרכב החל מאבד שליטה ונאלצתי לנטוש אותו בקפיצה. הוא המשיך לנסוע עוד כמה עשרות מטרים עד שנפל לתעלה שהיתה בסמוך לכביש. התחלתי לנוע חזרה לכיוון הכוח, ביודעי שאני מסכן את חיי ומסכן חיי אחרים אם אפול לידי האוייב. זה היה הכשלון הראשון שלי בביצוע פקודות. מעולם זה לא קרה לי. לא התחבטתי מעולם באם הפקודה מקובלת עלי או לא. פשוט ביצעתי אותה. אולי זה שלושת החודשים בהם שהיתי לבדי בשטח או שמא הגורל הוא שהיה בעזרי באותו היום. טיפסתי על גבעה קטנה על מנת להשקיף על הנעשה. כבר לא נשמעו יריות. ריח חריף של אבק שריפה מילא את האויר והרוח נשאה אותו לכיווני. מאמץ את עיני ראיתי את שמונת החיילים שוכבים להם שם. לא היה צריך להיות גאון גדול להבין שמצבם היה קשה. החלטתי לחכות לרדת החשכה. בעודי ממתין ראיתי את הכוח שפעל נגד החיילים נמלט לכיוון מזרח. "מן הסתם תבוא תגבורת עוד מעט ולי כבר אין מה לעשות כאן" חשבתי לעצמי, והכנתי את עצמי לקראת הליכה רגלית ליעד שלי. פגישה עם אחד ממנהיגי השיעים באזור. לפתע, חשתי שראיתי תנועה קטנה. הבטתי שוב אך לא ראיתי דבר. לפתע שמעתי שריקה של כדור חולפת ליד אוזני. השתטחתי מיד על המקום ושלפתי את האקדח שהיה מוסתר אצלי ליד נעל שמאל. שוב שקט שרר במקום. אימצתי את העיניים בעודי מחפש מהו מקור האש, כאשר לפי הכיוון זה הצביע על מיקום הכוח שלנו. באותו הרגע החלטתי להתקרב אל הכוח. ירדתי מהגבעה עליה הייתי וחציתי את הכביש. המשכתי בהליכה כפופה עד שהייתי מקביל לכוח. המשכתי להתקדם בשקט בעודי סוקר את השטח. זיהיתי את מפקד הכוח והקשר שלו. על פי מצב מכשיר הקשר שהיה על גבו הנחתי ששום קריאת עזרה לא יצאה מכאן. עברתי חייל חייל ובדקתי האם נשארו ניצולים. לאחר שעברתי 7 חיילים, נזכרתי שהכוח מנה שמונה. המשכתי לחפש עד שמצאתי אותו. הוא היה מחופר במכתש קטן שהיה שם. בדקתי לו את הדופק וגיליתי שהוא חי. על פי צבע האדמה ניתן היה להסיק שאיבד לא מעט דם. חיפשתי את מקור הפציעה ואיתרתי אותה ביד שמאל. קרעתי את שרוול חולצתו וחבשתי אותו. ידעתי שאני לא יכול לתת להשאר כך בשטח. הרמתי אותו על כפיי והתחלתי לשאת אותו לכיוון דרום. ידעתי ששם יש מחסום שלנו. הוא היה בחור גבוה, אולי מעל 1.80, וכבד. נשאתי אותו על ידיי במשך שעתיים וחצי עד שראיתי את המחסום. תוך כדי ההליכה הוא התעורר מספר פעמים, הוא היה כה חלש שלא יכל אפילו להתנגד. הוא רק הביט בי בעיניים. מן הסתם חשב שאני זה שהולך לחרוץ את דינו. רק לא ידע שהדין הוא חיים. הגעתי למחסום כשהוא על ידיי, כשהחיילים ראו את הערבי הקטן נושא את החייל על ידיו החלו לזעוק לי להניח אותו ולהכנע. ביודעי מי עומד מולי הנחתי אותו אותו על הכביש. צעדתי צעד אחד אחורנית ונשכבתי על הכביש. כשהגיע אלי קצין הכוח לחשתי לו בעברית את הזהות שלי וביקשתי ממנו שלא יחשוף את פני. הקצין הקים אותי וליווה אותי לג´יפ שלקח אותי משם ליק"ל ומשם למפקדה של יחידתי. לאחר תחקיר שבוצע לי שוחחרתי מתפקידי ביחידה והעברתי את זמני בעבודות סרק עד לשחרורי. לימים בררתי מה עלה בגורלו של אותו חייל ונאמר לי כי החלים ושב לאחר 5 חודשים להשלים את שירותו הצבאי. ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ ועכשיו הוא יושב ומביט בי...שוב...
